רן בן-שמעון הוא המאמן ה-27 בתולדות נבחרת ישראל מאז הקמת המדינה. חלק מקודמיו הצליחו קצת יותר, הרוב נכשלו מלהביא את הנבחרת הלאומית ליעד המובטח: המונדיאל. רק עמנואל שפר הצליח, ועוד ניגע בעבודתו יוצאת הדופן. בסופו של דבר, למעט ההצלחה של שפר, סיפור האכזבות של הנבחרת הוא ניגון דומה ודהוי.
באופן כללי, מדובר במפח נפש משוחזר. אחרי כותרות נפוחות בליגה שלנו, כמו "ענק", על הצלחות חד-פעמיות בזירה המקומית המעניקות למצטיינים תחושת כוכבות - השחקנים יורדים לקרקע מהר מאוד מול הקצבים האירופיים. בן-שמעון לא המציא את זה. נכון לעכשיו, באמצע הקמפיין שטרם הסתיים, גם הוא מצטרף - בינתיים בגדול - לרשימת המאכזבים.
אז מה ההיגיון בכישלון? יש יותר מסיבה אחת. השחקנים (כולל הדור הנוכחי שזכה למחמאות מופרזות) אינם מספיק טובים. אף אחד מהם הוא לא באמת כוכב בקבוצתו האירופית. הקו המנחה בעניינם הוא שהם משלימים קבוצות ולא מובילים אותן - אפילו לא ענאן חלאילי, שפורח עד עתה בקריסטל פאלאס.
שוחחתי עם האדם שמכיר את המערכת הכי טוב מבפנים - ומעבר לקווים: אלון חזן, עם 72 הופעות כשחקן ועוד 21 כמאמן ראשי של הנבחרת. חזן, המאמן הלאומי האחרון לפני בן-שמעון, היה כן כהרגלו: "להגיד את האמת? המשחקים בארץ הם לא בקצב האירופי. השחקנים לא מתאמנים בעצימות מספקת, ובאופן כללי אינם טובים מספיק ברמות הגבוהות".
עמנואל שפר
(טל שחר)
"היו לנבחרת כמה הופעות טובות יותר, הודות לשחקנים שהיו מעל הרמה", מוסיף חזן. "יוסי בניון, למשל, היה שחקן ברמה כל כך גבוהה שלא איפשרה לפרטים הפיזיים להשפיע. בניון, רוזנטל, ברקוביץ' ורביבו האבא היו כוכבים בקבוצותיהם. אף אחד מהדור הנוכחי אינו מוביל בקבוצתו. נכון שחלק מקבוצות הצמרת בליגה מצליחות, לפחות יחסית, לנהל קרבות שקולים מול יריבותיהן באירופה - אבל צריך לקחת בחשבון שהן נעזרות בשחקנים זרים בדיוק בתפקידים שבהם אין לנבחרת מבחר: בלמים, חלוצי מטרה ושחקני אגף".
מה היה הסוד?
רבים שואלים כיום, במיוחד אלו שלא ראו בזמן אמת: מה היה הסוד של עמנואל שפר? בכל שנותיי בתקשורת הספורט לא ראיתי מאמן ישראלי אינטנסיבי כמוהו. אמנם עמדו לרשותו כוכבי-על כמו מוטל'ה שפיגלר, גיורא שפיגל ואחרים, אבל גם ליריבות במונדיאל היו כוכבים גדולים בהרבה. סודו של שפר היה באופי ה"גרמני" שבו ניהל את הנבחרת. היה מעקב כמעט אחר כל פעולה של השחקנים, גם מחוץ למגרש. בין יתר הסיפורים עליו - וכמה זה מאפיין אותו - היה המשקל שסחב איתו לכל מקום. אפילו באוטובוס הוא שקל את השחקנים. רמת האימונים הייתה אינטנסיבית, בסגנון האירופי שאותו אימץ באקדמיית המאמנים בקלן.
הסוד של הנבחרת ההיא לא היה רק השחקנים הטכניים, אלא המשחק הצפוף בהגנה ובקישור. ישראל שלו הייתה על סף הדחת איטליה הגדולה, שהגיעה בהמשך לגמר מול ברזיל. שפר אף הביא מאמן כושר קורע: סא"ל עמוס בר-חמא, קצין אימון גופני ראשי בצה"ל. אגב, גם אברם גרנט, שסיים קמפיין מוקדמות בלי הפסד (אבל גם בלי מספיק ניצחונות), שאב מצה"ל את ראש יחידת הכושר הגופני, סא"ל אבי מויאל.
כאמור, רוב מאמני הנבחרות לא מצאו את הנוסחה. למעט דוביד שוייצר, שהצליח עם הנבחרת בטורניר האולימפי במונטריאול-1976 וגם באסיה שבה שיחקנו בזמנו, וצמד ש.ג (שניאור וגרונדמן) שנקטו טקטיקה הגנתית צפופה ויצרו יחידה מגובשת שהייתה רחוקה שער אחד בלבד מול קולומביה מהעפלה למונדיאל 1990.
56 שנה כבר עברו. מאמנים רבים לא הצליחו להביא את הנבחרת אל השוקת. אבל בכדורגל, משחק שבו כוכבי רגע יכולים להכריע, הסיכוי למהפך עדיין קיים. כל עוד תזרח השמש.
