בעוד כמה שנים, אף אחד לא יזכור כנראה את ההפסד לאירלנד. הוא יעלה פה ושם כמשחק כואב, אבל ההקשר יתפוגג והכאב ייחלש. הוא אף פעם לא יהיה "איפה היית כש...". ובנובמבר 1999, כל אוהד ישראלי שהיה בן 6-5 ומעלה יודע לענות על השאלה הזו בצורה בהירה ומפורטת, כאילו הוא מתאר פתיח של סרט אימה שצפה בו עשרות פעמים.
זה לא היה חלון רגיל בליגת האומות מול יריבה בינונית, במדינה זרה שמשמשת כבית מאולץ, עם שחקנים שלא יודעים לעשות הגנה ומאמן שעם הזמן היכולת של נבחרתו רק הולכת ונחלשת. זה היה באצטדיון ר"ג מלא, אחרי שהמתח נבנה בהדרגה, עם סגל מלא בכמה משחקני הכדורגל הגדולים שהצמיחה ישראל ושלמה שרף בשיאו על הקווים. דנמרק הייתה כוח רציני שעמד בדרכנו ליורו 2000, הופעת בכורה אפשרית באליפות אירופה, אבל המדינה הייתה משוכנעת שזה עניין של מה בכך.
הטראומה לא נובעת רק מהכישלון במעמד. הרי גם נגד קולומביה היינו צריכים לעבור רק מפגש אחד כדי להגיע למונדיאל 1990, ולמרות הפספוס הדחוק, צמד המשחקים נחקק בהיסטוריה שלנו בצורה הירואית למדי. זו פשוט הייתה הצורה: השער המהיר שהיה כמו בעיטת קראטה לבטן, ההתפוררות לאורך המשחק, ההבנה המחלחלת שהנבחרת שחשבנו שתשכיח את 1970 אינה מורכבת מדור זהב, אלא סתם מתכת זולה מצופה. פרשת נערות הליווי שנחשפה לאחר מכן הייתה הדובדבן הרקוב על הקצפת החמוצה.
הנה עוד משחק שכבר שכחתם: חטפנו מדנמרק 5:0 גם במוקדמות מונדיאל 2022, אבל זה היה בחוץ, בלי ציפיות, בעידן שבו התקווה מהנבחרת כבר התחלפה בייאוש והשלמה. אבל אז? אנשים תיכננו בראש איך הם שוברים חסכונות בשביל הנסיעה ליורו וציירו על מפות מסלולים אפשריים. זה היה המשחק המפכח ביותר בתולדות הספורט הישראלי, לא רק הכדורגל, כי בו נפל הפטיש – אנחנו חיים באשליה. היו ציפיות בכל הקמפיינים מאז, אבל מרוככות ויותר מודעות לעצמן.
אבל בין 1999 ל-2026 בכל זאת קו מקשר אחד. ההתקפה הפשוטה והזריזה של דנמרק, שהתחילה מבעיטת שוער של פטר שמייכל והסתיימה בכדור ברשת אחרי דקה ו-39 שניות של משחק, כללה גם תגובה איטית וסגירה גרועה של בלם נבחרת ישראל. רן בן-שמעון, מכירים?
