על דבר אחד שקשור לנבחרת ישראל, כנראה שאין צורך להתווכח: יש מספיק מפחי נפש והשפלות לבחור מביניהם, בבואנו להחליט על המשחק שאחריו הרגשנו הכי מבואסים אי פעם. אז אולי ממרחק השנים הפיאסקו מול הדנים קצת התעמעם אצלי, בעוד שהסיוט מול האירים עדיין חי וטרי, אבל אני באמת חושב שמה שקרה ביום ראשון האחרון - הצליח לכבוש את צמרת טבלת המבוכות הספורטיביות של נבחרת ישראל בכדורגל.
בתור התחלה, זה פשוט עניין של משך הסיוט. אם מול הדנים הכל התחיל ונגמר תוך 90 דקות, הרי שנבחרת אירלנד ביצעה בנו משהו שיכול היה להיחשב אכזרי מדי אפילו בשביל הרימייק של התפוז המכני. למעשה, מול האירים זה היה יותר בכיוון של 72 שעות, ולא 90 דקות.
מכירים את הקטע הזה של מתאגרפים או לוחמי MMA שנוהגים לסטור לעצמם לפני הקרב כדי להכניס את עצמם לאווירה? אז פה לא היה צורך, כי האירים סטרו לנו לאורך כל ימי ההכנה לקראת המשחק, ואז גם במסיבות העיתונאים, ואז גם כשהתלבטו בפומבי האם בכלל לכבד אותנו בנוכחותם במגרש, ואז כאפריטיף זלזול אחרון בדקות שלפני המשחק.
אני יודע, הרבה יותר הגיוני לדרג הפסדים משפילים לפי מה שקרה אחרי שריקת הפתיחה, אבל בעוד שנגד הדנים הובסנו על הדשא, מול האירים הפסדנו כבר במעמד ההמנונים הביזיוני. הפסדנו כבר ברגע שבו הסכמנו לוותר על ערך מקודש כל כך בעולם הספורט על ענפיו השונים - הושטת יד ליריב שלך לפני או אחרי התחרות. אני לא יודע עד כמה לקברניטי המשלחת הישראלית היה מה לעשות נגד זה בכלל, אבל חשוב להבין שבעצם עזרנו לשונאינו להציב סטנדרט חדש.
מעתה גם משחק של נבחרת ישראל לנערות בקרלינג במסגרת מוקדמות אולימפיאדת החורף - הוא הזדמנות עבור היריבה שלנו פשוט להתאים את עצמה לסטנדרט החדש. הי, הרי האירים בכדורגל כבר עשו את זה לפנינו, אנחנו רק מיישרים קו.
בסופו של דבר, כשדנמרק פירקה אותנו, זה היה בסך הכל שיעור נוסף - אמנם כואב במיוחד - בפערי האיכות שלנו מול הכדורגל האירופי. כשאירלנד פירקה אותנו, זה היה שיעור אחר, מכאיב ומתסכל במיוחד, המלמד על מעמדנו החדש. לא בעולם הכדורגל, כן?! בעולם בכלל.
