"התשובה האמיתית ל'נז"א'", כך כינה בן כספית את הפרויקט שלו ושל הבמאי רותם גרוס בסדרה "כוחות מיוחדים", שהתמקד ביחידת העילית שלדג. "להכין סרט כמו 'נז"א'", הסביר כספית, "זה די קל, לא בעיה להכין: כל העדים עם פנים מכוסות, אין שמות, אין פרטים, אין הצלבות, אין עובדות, הכל תיאוריות". כאן, לעומת זאת, "אתם מקבלים את הסיפור האמיתי. אתם מקבלים את העדויות, את העדים, את הלוחמים, את העובדות, את המראות, את הסרטונים ואת התמונות ממה שבאמת קרה בשטח".
ובכן, מבלי להוסיף עוד קיסם מיותר למדורה המייגעת של "נז"א" ומבלי לגרוע מאומה מהמבצעים הנועזים והנכונות להקריב שהוצגו ב"כוחות מיוחדים", הדפיקה של כספית על החזה היא כמעט פרודיה ובהחלט משל. בתור התחלה, רק למען הסדר הטוב, יצוין ש"עדים עם פנים מכוסות" ו"אין שמות" הם הנוהג הרווח גם ב"כוחות מיוחדים". העילה לאנונימיות אמנם שונה, אך היא עדיין אותה אנונימיות ויש לה חסרונות בכל מעשה עיתונאי ותיעודי, אפילו כשמדובר במתנת חג לדובר צה"ל. כמו כן, לאור הפרק הראשון, שעסק רבות בקרבות הקשים בקיבוץ בארי ודי נפנף את הטענות שעלו בתחקיר הצה"לי, לא בטוח שהנחתום של "כוחות מיוחדים" יכול להצהיר שהעיסה שלו היא הקרואסון הכי טעים בפריז.
זכות הציבור להתמוגג. "כוחות מיוחדים: שלדג"
אולם הקביעה הכי המשונה של כספית, שסגנונו החד-בכל-מחיר מוליך אותו לא אחת למחוזות הפופוליזם הגרוטסקי, היא ש"זה די קל" ואף "לא בעיה" ליצור סרט כמו "נז"א". הגיוני: מה יותר פשוט מאשר לשכנע אנשים להעיד על עצמם שהם פושעי מלחמה, להפוך לאויבי האומה ואולי גם להסתכן באלימות במידה וייחשפו. מי לא ירצה להשתתף בהרפתקה כה מלבבת? לעומת זאת, לקבל גישה מלאה ללוחמים ולחומרים במטרה (ראויה) להדגיש את אומץ ליבם - זה כבר נשמע כמו משימת התאבדות.
למעשה, ההנגדה המופרכת בין שני המוצרים היא המשכה של אותה בועה ישראלית ביחס להשלכות המלחמה בעזה, שבה גרים בכיף גם כספית וגם חסידי השלטון שהוא מתעב. הבועה הזאת היא הסיבה שמלכתחילה האפקט של "נז"א" כל כך עוצמתי מחוצה לה: הרי זה לא שעל כל עשרה סרטים וכתבות בסגנון "כוחות מיוחדים", שהם באופן טבעי הלחם והחמאה של המיינסטרים, שודר בערוץ 12 אפילו תחקיר אחד נוקב ב"עובדה" על מעשים שלא ייעשו. ואילו בערוץ HOT 8, שנמצא בבעלות "סלוצקי הפקות" שגם הפיקה את "כוחות מיוחדים", טרם שודר דוקו על הצדדים האפלים של המלחמה: מן הסתם עוד זוכרים שם את המהומות סביב "לאה צמל, עורכת דין" ו"חברון: מעבדת שליטה". וזה עוד כשהסבלנות הייתה רק קצרה, לא בלתי קיימת. לכן המחשבה שסרט על שלדג הוא "התשובה האמיתית" מעידה בעיקר על סירוב עקשני להבין את השאלה.
בקטנה
כידוע, מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אבל לפחות נמצא תחליף בן זמננו: שמחת ערוץ 14 על "אזהרה" של ראש הממשלה שאפשר לדהור עליה, על אף שהיא לא קשורה לטיסה המבעיתה מאיחוד האמירויות ובוודאי שהאסון לא נמנע בגלל שנתניהו "הזהיר" אלא בזכות תושייה ישראלית. זה לא יפריע למוטי קסטל לספר לנכדים על היום ההיסטורי.
