בקצב ההתרחשויות הישראלי השפה היא תמיד חוצץ, באפר (Buffer) – דרך למסך את המציאות ולשמור אותה במרחק בטוח. לכל טריטוריה יש את הלקסיקון שלה. בעוטף עזה התרגלו ל"טפטופים" כתיאור לטילים שנופלים על אזרחים, ל"סבבים" כתיאור למלחמות נטולות הכרעה, ול"הכלה" כתיאור למדיניות של מימון חמאס בכסף קטארי. בפיגועי טרור ואלימות נכנסה לחיינו המילה "אירוע". אירוע דקירה, אירוע דריסה, אירוע של יידוי אבנים ואפילו אירוע ירי. כעת, לאור המצב בשטחים, ישנן כוכבות חדשות. "חיכוך" ו"קומץ". החיכוך הוא בן דוד של האירוע, מילה שמתארת איזו הדדיות או מקריות. לא תקיפה מכוונת, חלילה. כל מפגש שמסתיים באש, אבנים או בדם בין יהודים לערבים בשטחים הוא חיכוך. בקרב אנשי הגבעות מתגאים בכך שהם "יוזמים חיכוך" או "יוצאים לחיכוך". עם יותר מדי חיכוך – נדלקת אש. וזו לא מטפורה.
"קומץ" הוא ביטוי גרוע יותר, שמנסה לייצר הבדלה מדומה ולפיה רק מיעוט שבמיעוט, מגונה ומודר, הוא שמוביל את האלימות. קומץ של פורעים ביהודה ושומרון, שמקבלים מימון וגיבוי משרי הממשלה. קומץ של נערים מכה נהגי אוטובוס ערבים, מנפץ שמשות של הרכבת הקלה או מכה ילד נוצרי ביום כיפור – אך איש לא נעצר. קומץ מוביל תהלוכות ענק בלב בני-ברק וירושלים לכבוד עריקים ומעניק לכל אחד מהם פרס כספי. והאירוע מתקיים כסדרו.
ואי-אפשר בלי "אזהרה" ו"גינוי". הגינוי הפך לפרוטוקול אוטומטי, מס שפתיים של צה"ל, חברי ממשלה ופוליטיקאים כדי לסמן וי מוסרי ולהמשיך הלאה. כך צה"ל מגנה אלימות מתנחלים במקום לטפל בה. אזהרות הפכו עוד דרך להתחמק ממעשים. מילים שנועדו לעצור אסון הפכו לחותמת כשרות להתרחשותו. כך שעות ספורות לאחר ניסיון חטיפה של מטוס מלא בנוסעים ישראלים נתניהו מיד בחר בנרטיב שלפיו הוא הזהיר מפני מתקפה, במקום לתת לציבור דין וחשבון מה הוא עשה בשביל למנוע את החטיפה.
גבולות השפה הם גבולות העולם, קבע הבלשן לודוויג ויטגנשטיין. מה שאין לו מילים – לא באמת נקלט. ולמכבסת המילים יש כוח גדול בעיצוב התודעה. כשאנחנו מאמצים את מונחי ההסוואה הללו, אנחנו הופכים לשותפים במעשה ההונאה. המילים הסטריליות הן חומר הרדמה קולקטיבי; הן מאפשרות לנו להמשיך בשגרת היום-יום מתוך אשליה שהכל בשליטה, שמדובר בשיגעון חולף של שוליים סהרוריים ולא בתהליך עומק ממוסד ומגובה היטב.
כשפשע שנאה הופך ל"חיכוך", טרור מקוזז ל"אירוע נקודתי" וזרמים שלמים מולבנים כ"קומץ" – השפה היא לא חומת מגן מהמציאות, היא הקיר שבו כולנו נתנגש. לפעמים חלק משמעותי מהתיקון זה להסכים לקרוא לילד בשמו.
