שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר 2023, המילה "קונספציה" פינתה מקום למילה "אזהרה" כמפתח להבנת המחדל שהוביל לאותו יום שחור. זה לא שינוי, זה גיבוי. הקונספציה הכלכלית ("קונספציית ההסדרה הכלכלית", בניסוח הרשמי), שהרדימה את הצמרת הצבאית והמדינית של ישראל, נשענה על התפיסה שלפיה חמאס, כשליט היחיד ברצועת עזה, מעוניין בראש ובראשונה בשיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה. גם כדי לסכל מראש כל תסיסה חברתית פנימית, וגם כדי לגזור קופונים שמנים מהעברת תמיכות, משכורות וסחורות לרצועה. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי בסיכומי הערכה ובמסמכי עמדה ישראליים של הדרגים הצבאיים, הביטחוניים והמדיניים, במיוחד בשבועות הדחוסים שקדמו לטבח בעוטף.
להערכה זו היה בסיס עובדתי. בסמטאות עזה רתח אז זעם נגד שלטון חמאס. עזתים הסתכלו על אחיהם בשטחי הרשות הפלסטינית והתמלאו קנאה. מאז השתלט הארגון על הרצועה ביוני 2007, נוצרו פערי ענק ברמת החיים בין שני האזורים, לרעת עזה. מההשתלטות ועד 2023 ירדה בה ההכנסה הריאלית לנפש בכ-30% עד 40%, בשעה שבאותו פרק זמן עלתה ההכנסה הריאלית לנפש בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית בשיעור חד. הסגר שהטילה ישראל על הרצועה חנק את הפעילות הכלכלית בה, את תעסוקת העזתים בארץ ואת היצוא החקלאי. על סמך נתוני משלחת התיאום של המדינות התורמות, ניתן היה להעריך כי ההכנסה השנתית לנפש בגדה המערבית הפלסטינית, במונחי כוח קנייה ממשי, הגיעה ל-9,000 דולר, לעומת כ-3,000 דולר בעזה.
ביבי דיבר בשפה כלכלית, סינוואר ענה במלחמה. חורבות ניר עוז
(גדי קבלו)
ראשי חמאס הבינו שאצל העזתי הממוצע הגיעו מים עד נפש, ושעליהם "לעשות משהו" כדי לשנות את המצב. כעת, שלוש שנים אחרי הטבח, נחשפות עדויות ומתפרסמים מסמכים ותחקירים שלפיהם בחודשים ובשבועות שקדמו לאוקטובר 2023 התנהלו מגעים עקיפים בין ממשלת ישראל וגופי הביטחון לבין צמרת חמאס ברצועה ובחו"ל. על הפרק עמדה עסקת חבילה: הקלות מרחיקות לכת בסגר הכלכלי על עזה מצד ישראל, בתמורה ל"שביתת נשק" מצד חמאס. במסגרת זו אמור היה הארגון לזכות במעמד הנכסף של מייצג האינטרס הלאומי הפלסטיני ובר-שיח לגיטימי. בשפת הדיונים כונה המהלך "הסדרה אזרחית" של מעמד חמאס. לקונספציה של אילוף כלכלי של חמאס הסורר, תוך התעלמות מאופיו כארגון טרור פנאטי שכל תכליתו פעולות איבה, היו שותפים לפחות 90% מהמומחים הישראלים והזרים, במערכת הביטחונית ומחוצה לה.
בנימין נתניהו ואישים בסביבתו היו בטוחים שהם יודעים לנהל עם חמאס משא ומתן מתוחכם: להסכים להכנסת עוד קצת דולרים קטאריים לעזה ועוד קצת פועלים עזתים לעבודה בישראל, בתנאי שההפגנות של פעילי הארגון ליד גדר הרצועה יתמעטו וייפסקו. ובה בעת, לגרור רגליים בכל הקשור להסכם מקיף ומחייב יותר. למשוך זמן לפחות עד הצטרפות סעודיה להסכמי אברהם, מהלך שנראה בעיני ראש הממשלה במרחק נגיעה, ממש מעבר לפינה. מאותה סיבה הוא גם חמק מהחלטות על פעולות חיסול ו/או על מבצע צבאי רחב היקף בעזה.
אלא שלראשי חמאס כבר בערה הקרקע מתחת לרגליים. באוזני מדינאים ערבים הם השמיעו אזהרות חמורות: אם ישראל לא תיענה במהירות למרבית דרישותינו ותמשיך בסחבת, "עזה מתפוצץ לה בפנים" ו"אנחנו נפתח בפעולת טרור רחבה שהאדמה תרעד ממנה". האולטימטום היה חד וברור, והמתווכים והמזהירים דחקו בנתניהו לקבל את הדרישות בהקדם, אפילו מיד. דווקא המשא ומתן הבהול חיזק את האמון בקונספציה של "כלכלה תמורת שקט". לא עלה על דעת איש שחמאס מוליך את כולם באף, ושמטרת-העל של ההקלות לתושבים היא מימון אמצעי לחימה לגדודי הטרור.
גורם ביטחוני-מודיעיני בכיר אומר כעת: "התמונה האמיתית הייתה מורכבת. לצד התפיסה המיליטנטית הקנאית שדחפה לפלישה רצחנית לישראל, אכן התרוצצה בחמאס אז גם הגישה הכלכלית המתוארת ב'קונספציה' וב'אזהרות': רצון דחוף להגיע להסדר הקושר בין כלכלה והכרה לבין שביתת טרור ושקט בגבולות. אפילו האיסלאמיסטים הפנאטיים פחדו מהתחזקות הדרישה לשובה של הרשות הפלסטינית כריבון לעזה, דרישה מובנת בהתחשב ברמת החיים הגבוהה פי 5 בשכם לעומת חאן יונס".
אלא שגם המורכבות הזאת אינה מצדיקה את המחדל המעשי שקדם לשבת השחורה. באותם ימים לא נדרשה תוספת לתקציב הביטחון כדי לחזק ולבצר את המעטפת הצבאית בגבול רצועת עזה, "למקרה שטעינו בקונספציה או למקרה שחמאס ישתגע, כפי שאכן השתגע באמונתו ביכולתו לכבוש את מדינת ישראל". תוחלת הנזק הגבוהה, שהיא מכפלת הנזק האפשרי בהסתברות לאירוע טרור המוני, הצדיקה ללא סייג את ההשקעה. אך ניהול סיכונים מושכל הוזנח והושתק לגמרי.
הגילויים והתחקירים החדשים מציירים בהקשר זה תמונה מחרידה: ממסד מדיני-צבאי ישראלי הלוקה בעיוורון, לכוד בתפיסת מציאות אחת ויחידה וצועד קוממיות במצעד האיוולת. כל זאת, תוך זלזול מתנשא במידע המודיעיני שסתר את הקונספציות, או לפחות החליש את תוקפן.
זאת ואף זאת. נתניהו הנוכחי, דגם ספטמבר 2026, בונה לעצמו דימוי של "מר מלחמה וכיבוש", ולכן מתכחש בשצף קצף לנתניהו דגם ספטמבר 2023, שטיפח אז את הדימוי של "מר שלום והסדרה". על עמדתו באותה עת מעיד, בין השאר, נאום השלום שלו על "מזרח תיכון חדש", שנשא בעצרת הכללית של האו"ם כשבועיים לפני השבת השחורה.
ההתכחשות הזאת של ראש הממשלה לעצמו גוררת אותו לסבך של סתירות ושקרים. לו הודה נתניהו בגלוי ש"כראש הממשלה העמיד בראש סדר העדיפויות את השלום עם סעודיה ואת השקט בעזה", כפי שניסח זאת עמיתי רונן ברגמן בתחקיריו, הציבור היה מבין, וייתכן שגם מצדיק אותו. אלא שלקיחת אחריות מנוגדת לאופיו של ביבי בכלל, ובהקשר של 7 באוקטובר בפרט.
באוגוסט 2022 כתבתי כאן: "מדאיגה ההסכמה הכללית עם ההנחה האסטרטגית-לאומית העומדת בבסיס המדיניות של ממשלות ישראל כלפי רצועת עזה, ולפיה קמה לה שם מדינה פלסטינית חדשה, מדינת עזה, ועלינו לעשות הכל כדי לתמוך בקיומה העצמאי. (כאילו) אינטרס ישראלי הוא שבמדינת עזה ימשול חמאס, ארגון טרור לפי כל הגדרה בינלאומית. רק שאין פתרון כזה. זו אשליה מסוכנת שבבוא היום נתעורר ממנה למציאות קשה. בל נחיה באשליות. אין אופציה מעשית לקיומה של 'מדינת עזה' נפרדת. לא תקום שם סינגפור של המזרח התיכון. יותר סביר שתקום סומליה".
גם היום סומליה היא התרחיש הסביר יותר, על אף מסמך 15 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ והחזון הכלכלי, העסקי, התיירותי והנדל"ני לרצועת עזה הכלול בו.
כוננות סנקציות
הסכנה שיוטלו סנקציות כלכליות על ישראל אינה מופרכת. הממסד המדיני במערב, ובאיחוד האירופי בפרט, מתעב את ממשלת נתניהו, ומחפש ומוצא דרכים להעניש אותה. להעניש על האלימות של פורעי החוק היהודים נגד הפלסטינים בשטחים, ועל מה שמצטייר בעיניו כפשעי מלחמה ברצועת עזה. לא הרחוב האירופי דורש זאת, אלא האליטה האירופית, והשפעתה עצומה. החרם שלה על קשרי תרבות והשכלה עם ישראל עלול להתרחב עד מהרה ולחול גם על קשרי כלכלה ועסקים. תחזית מצמררת.
האם זו גזירת גורל? לא.
בכל הנוגע להשתוללות של פורעים יהודים בשטחים, התשובה פשוטה: להחיל עליהם את שלטון החוק במלוא חומרתו. אשר לאישום בפשעי מלחמה, ובפי מבקרים קיצוניים גם בפשעי רצח עם, המענה הציוני ההולם הוא הקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. ועדה שתחקור לא רק את המחדל שקדם לטבח 7 באוקטובר 2023, אלא גם את השתלשלותה של מלחמת חרבות ברזל כולה ואת גלגולי המשא ומתן על שחרור החטופים. העולם הדמוקרטי ממתין ומייחל למהלך כזה. את עמדתו מייצג, לדוגמה, שר החוץ הבריטי היהודי אד מיליבנד, השופך כעת אש וגופרית על ממשלת ישראל.
רבים בקרבנו משוכנעים שאיומי הסנקציות הכלכליות הגורפות יתפוגגו מעצמם, שהכלכלנים שוב רואים צל הרים כהרים, ושחקירה ישראלית בסוגיות מלחמה רגישות רק תלבה את אש השנאה נגדנו. הגישה הזאת יהירה, לא מציאותית, לא מוסרית ומסוכנת לעתידה הכלכלי של ישראל. ולא הכלכלי בלבד.
