בחיוך ביישני וחולצת טריקו, מול אלפים, עומד אלון אהל ופשוט שר יחד עם מארינה מקסימיליאן בלומין, שמארחת אותו בהופעה. לפני שנה בדיוק אלון עוד היה במנהרות חמאס, לבדו, מתקשה לראות, ללא יכולת תנועה. מנגן על גופו ללא קול רק כדי לתחזק תקווה עדינה. בינתיים ברחובות ישראל מאות אלפים צעקו את שמו בכל מוצאי שבת. בכל העולם הגיעו צעירים כמוהו לנגן על פסנתר צהוב בתקווה שמעבר לכל המאמצים, הלוחמים, הדיונים – יש גם משמעות לאנרגיה. לקארמה. לתפילה. אולי ירגיש את כל הכוונות הטובות דרך המוזיקה. בשמחת תורה, שנתיים אחרי שנחטף, אלון שב מהמתים. חזר הביתה יחד עם עוד 19 חטופים חיים. היה זה אחד הימים היפים והמוארים בישראל. יום שכולו לב פועם אחד. מאז, בכל פעם שאלון מפציע על הבמה, כל פעם שהוא מנגן ושר – הוא מזכיר את הרגעים האלו. לא רק את רגעי השבי והשבר, אלא את ההצלה, את השיבה, את האפשרות לסוף טוב באמת. איך שהאור נופל עליך. כמו בהזמנה.
צילום: מהאינסטגרם
