התרעה לפני תביעה
שטף הפרסומים על האזהרות לכאורה שקיבל נתניהו ערב 7 באוקטובר נשען על יותר ממקור אחד. חלק תוצרת הארץ, תרתי משמע, חלק תוצרת חוץ. לפחות לפי כלי התקשורת שפירסמו את הפרטים, הם נשענים בעיקר על ממשלים ערביים, לא על יריבים פוליטיים מבית. ועדיין, העיתוי – ערב יום האזכרה השלישי לטבח וחודש לפני הבחירות הגורליות – מן הסתם אינו מקרי. התיאורים המפורטים, מול ההכחשה הגורפת, לא משאירים את הדיון במרחב הפרשנות. המחלוקת היא על עצם השיחות, לא על מה שנאמר בהן.
האמת המצערת היא שהעיסוק האובססיבי באזהרות בימים שלפני הטבח לא מאוד שונה מהעיסוק באירועי הלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר. נתניהו שואל למה לא העירו אותו. מתנגדיו שואלים למה התעלם מאזהרות שקיבל מהאמירויות או ממצרים, אם אכן קיבל. הכל חשוב, וכל ישראלי שחי כאן בשנים האחרונות כנראה יהיה קצת אובססיבי עד יומו האחרון לגבי מה שקרה לפני היום הגרוע בתולדותינו. ובכל זאת – המחשבה שיש רגע אחד שהיה משנה את ההיסטוריה מסעירה את הדמיון, אבל לא מתיישבת עם המציאות.
ככל שמתעמקים בפרטי המחדל ההוא מתברר שלא חסר מידע, אלא פרשנות. לכן, עוד שיחת אזהרה שנערמה על שרשרת אזהרות חריגה גם כך, לא בהכרח הייתה עושה הבדל. גם אם נתניהו היה משרשר את המידע לראשי מערכת הביטחון. הרי הם עצמם חתמו על אזהרות דומות ובכל זאת לא הצליחו לראות את הנחשול הספציפי הזה מעבר לגבול. באופן פרדוקסלי, ההבדל היחיד הוא שאולי דווקא למנהיגי ערב או בכירי המודיעין במדינות השכנות, נתניהו היה עשוי להאמין יותר. את ראשי מערכת הביטחון שלנו הוא ביטל אז, בין השאר בגלל החשד שהם מפריזים, כלשונו, בגלל התנגדותם לרפורמה המשפטית.
זה אולי מסביר מדוע ליהק השבוע דוקא את רונן בר כדי להפנות אליו את האש. ראש השב"כ לשעבר נתפס בעיניו עוד לפני המערכה כלעומתי ביותר מבין ראשי הארגונים סביב ענייני הרפורמה. נתניהו צייץ שלא קיבל התרעות מכאמל או בן זאיד, ושכל השיח נועד להשליך את "מחדליו ופשעיו" של בר על ראש הממשלה. לכאורה, תביעת הדיבה שבר מתכוון להגיש פשוטה מאוד. לפחות חלק מהסעיפים בציוץ יהיה קל מאד לבדוק ולהפריך: לא התקיימו שיחות ליליות בין הרמטכ"ל הרצי הלוי, בר וראש אמ"ן חליוה. האחרון, כידוע, בכלל ישן באילת. הלוי אמנם קיים התייעצות טלפונית משלו, ובר ערך דיון פרונטלי במטה השב"כ, אבל שיחת הטלפון הראשונה שבה דיברו ישירות הייתה קצת אחרי 6:29, כשחמאס פתח במתקפת טילים ובר, אחרי קללה עסיסית, יעץ להלוי לבדוק את נתיבי החדירה. זימון של כל האדונים, עוזריהם ורל"שיהם לבית המשפט, בבוקר אחד קצר, יכול להספיק בשביל החלטה שיפוטית בשאלה האם העובדות שתיאר ראש הממשלה הן אמת. אלא שטחנות הצדק ינועו לאט. חודשים ארוכים ייקח לכל הליך. אולי שנים. בטח אם מעורב בו לו"ז של ראש ממשלה. וזה עוד לפני מחסום החסינות שנתניהו לא מתכוון בינתיים לוותר עליו.
MBZ . עיתוי לא מקרי
(Nadja Wohlleben, REUTERS)
נתניהו שולט בפרוטוקולים. הוא כבר פירסם קובץ שלטענת יתר המעורבים בדיונים היה חלקי. ובהתאם: מאיר אותו בחיוב מול כל היתר. איזנקוט, למשל, מסתובב עם ניירת מתיעוד אישי בימי קבינט המלחמה, עם מסמכים שהגיש לפורום. זה חלקי בלבד. לכן הדרישה שלו היא הפרוטוקולים המלאים. גם בר בוחן מסלולים אחרים: הפשוט והמהיר ביותר הוא פנייה לצנזור, מיד עם תום אירועי האזכרה ל־7 באוקטובר, עם רשימת מסמכים לגילוי. ינופה מהם, מן הסתם, כל מה שעלול להסגיר מקורות ושיטות עבודה. ועדיין, אם יש מי שמכיר את החומר לפחות כמוהו, ועכשיו גם עם זמן פנוי, זה ראש השב"כ לשעבר: מהכסף הקטארי, דרך המלצות לחיסולים ועד התרעות למלחמה.
גם נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאים שפירסמו על ההתרעות. אין לו ברירה, בטח בקמפיין. היא תתברר אחרי שגורלו הפוליטי יוכרע לכאן או לכאן. אם לא תהיה לנו ועדת חקירה ממלכתית, התביעות האלה עשויות להפוך לחשובות הרבה יותר. משפט קסטנר כבר לימד שנתבע יכול להפוך לתובע. במקרה הזה, שני התובעים יושבים על ספסל הנאשמים.
לפיד. זימון לא מתוכנן
(אלכס קולומויסקי)
בין שתי טיסות
כבר שנה שבאופוזיציה מדברים בחשש על מהלך של ביטול או דחיית הבחירות ברגע האחרון בגלל נימוק ביטחוני. ההצהרה של נתניהו, ניצב בחליפה אפורה ומאחוריו מטוס קרב, מזהיר מאיומים ביטחוניים לקראת הבחירות, התקבלה בעיניים חשדניות, אולי קונספירטיביות, כבדיקת טמפרטורה. פרשנות מתונה יותר היא שנתניהו לא ניסה לשחק עם הבחירות עצמן, אלא עם סדר היום עד אליהן. שיח ביטחוני עדיין משרת אותו.
הייתה כאן תערובת של אמת ובדיה. האמת היא שיש איומים ביטחוניים רציניים מאוד. הבדיה היא הקישור לבחירות. סקירת איומים ביטחוניים מבהילה, רב־זירתית, ניתן היה להציג כמעט כל יום בשלוש השנים האחרונות; אולי אפילו בשלושת העשורים האחרונים. זה נכון עם או בלי בחירות. המסר בסרטון הופנה לכאורה לאויבי ישראל, אבל הוא יועד לאוזניהם של האזרחים כאן. האופוזיציה לא יכולה להתעלם מאמירה כזאת כדי לא לנרמל שיח שמייצר ערפל סביב הבחירות, אבל גם לא יכולה לבטל אותה לגמרי בגלל הידיעה שבכל יום יכול להתפוצץ כאן משהו, או שטייס עוין ינסה לרסק מטוס על נוסעיו.
בנט, למשל, זרם עם האיום הביטחוני, אבל התמקד מיד במחסור בחיילים כדי להחזיר את השיח לנושא החרדי. באופוזיציה יודעים שהם לא מיצו את פוטנציאל הקמפיין של צעדות העריקים השבוע בבני־ברק ובירושלים. לפיד ואיזנקוט רמזו להפרזה של ראש הממשלה. למרות הנטייה להציג את כל מהלכיו של נתניהו כגאונות, הזימון של ראש האופוזיציה לפיד לשיחת עדכון לילית לא היה בתוכנית המקורית שלו.
משונה לומר, אבל דווקא הכמעט אסון שלמחרת שירת את ראש הממשלה; שופרות נתניהו ניסו להציג את האירוע כהמשך ישיר לאזהרה שלו (אם כי הוא עצמו אמר אתמול שלא היתה התרעה על ניסיון פיגוע במטוס). אבל אם אכן היה קשר או מודיעין לגבי כוונתו של טייס בודד לרסק מטוס, הרי מחדל אי־בדיקת הזהות של הצוותים האוויריים מחמיר אפילו יותר. תוצאה אחרת, חלילה, הייתה משנה גם את המערכה הפוליטית כאן. אבל סדר היום הביטחוני, אווירת הנס ועמדת ניהול האירוע מלשכת ראש הממשלה השתלמו לו בסוף. גם העובדה שאחד המנטרלים הוא מעריץ של נתניהו לא הזיקה.
לנתניהו יש קמפיין נחוש שמזהה הזדמנויות וגם לא מעט מזל בשבוע שבו הפוליטיקה הישראלית נעה על נתיבי האוויר שבין האמירויות לישראל: מהמטוס הפרטי שלקח את נתניהו בחשאי לאבו־דאבי, ועד למטוס פליי דובאי בטיסה לתל־אביב.
זליכה. שחקן לא צפוי
(מוטי קמחי ויינט)
כוח חסימה
צוות הקמפיין של איזנקוט והמטה של נתניהו הגיעו לאותה מסקנה אסטרטגית: להפיל את המפלגות של וינטר ושל הנדל־זליכה. אם לשני היריבים יש אותה מטרה, מישהו מהם בהכרח טועה בניתוח המציאות. ובכל זאת, איכשהו גם בליכוד הגיעו למסקנה סופית שצריכים להפיל את עמך ישראל, המפלגה החדשה שמרחיבה את גוש נתניהו, וגם בישר מעדיפים שיועזליכה, שלכאורה מרחיבים את מרחב התמרון שלהם, לא יעברו את אחוז החסימה.
ביחס לווינטר זו בעיקר שאלה של אמון; איזנקוט מאמין לו כשהוא נשבע להמליץ על נתניהו, אבל נתניהו לא השתחרר מהחרדה שיש כאן מהלך מתואם עם ליברמן. זאת בנוסף על ההבנה שאם וינטר יעבור, זה עלול להיות על חשבון מפלגה נאמנה יותר בגוש. צפוף מדי מימין לליכוד.
לגבי זליכה, לנתניהו מלכתחילה לא הייתה דילמה, אלא שגם אצל איזנקוט מעדיפים שהוא יהיה קרוב לאחוז החסימה, אבל מלמטה, אם אפשר. מבחינתם זליכה הוא שחקן לא צפוי, אולי לא רציונלי. כרגע הוא והנדל מתנדנדים בסקרים, אבל תרחיש של הצבעת מחאה סוחפת של הרגע האחרון שתייצר מפלגה עם פוטנציאל של שבעה מנדטים נשמע לאנשי גוש השינוי כמו בעיה, לא חלק מהפתרון.
השאלה המרכזית שבדקו בשני המטות היא על חשבון מי הקולות. לא רק מה הצביעו בעבר אותם אלו שמתכוונים עכשיו לתמוך בווינטר או יועזליכה, אלא מה ההעדפה השנייה שלהם. התוצאות בסקרי עומק של שני הצדדים דומות: וינטר מביא בעיקר מגוש נתניהו, אבל קצת גם על חשבון ליברמן. גם זליכה והנדל מביאים יותר מצביעים על חשבון גוש נתניהו מאשר מגוש השינוי, אבל ביחס מתון יותר. מה שמעניין אבל לא מאוד מפתיע, הוא החפיפה של 25 אחוזים ביניהם. כלומר, בין מנדט לשניים שמחזיקים בסנטימנט שאין למי להצביע ורוצים משהו חדש, ועכשיו מתלבטים בין מפלגת האמצע שנוטה אל השינוי, לבין מפלגת הימין החדשה של הבן החורג שרוצה שיכירו בו.
וזה בדיוק הפער: נתניהו משוכנע שבכוחו לא רק להפיל את שתי המפלגות מתחת לאחוז החסימה, אלא להחזיר כמעט את כל המצביעים הפוטנציאליים להעדפה השנייה שלהם, בתוך הגוש הקיים. איזנקוט צנוע יותר: הוא לא חושב שיוכל לשאוב את הקולות שרובם ממילא באו מהצד השני, אבל בכוחו לעצור את הסחף משולי המחנה שלו, שיעביר אותם את אחוז החסימה. רק אחרי תוצאות האמת נדע מי הימר נגד עצמו.
איזנקוט. לסחוט את הלימון
(ריאן פרויס)
תמונת מצב
בגלגול מוקדם יותר, ליהיא לפיד הייתה צלמת עיתונות. אבל התמונה הפוליטית הכי זכורה שלה צולמה השבוע במרתף ביתה ברמת־אביב. לפיד לא הזמין צלם כדי שלא תהיה אווירה של אמבוש לאורחים, אבל ברגע האמת הייתה בבית מישהי שפעם עבדה בזה. חוץ מהכיבוד הבסיסי (אף אחד לא נגע בפררו רושה. איזנקוט עם אוזמפיק, בנט בדיאטה) המארח הכין מראש גם טיוטה של המסמך שעליו הם חתמו. החברים הוסיפו הערות. גוש השינוי למשל, מֻתַּג מחדש כגוש התיקון. גם צוותי העבודה המשותפים שהוקמו נוספו לנייר, שממילא התבסס על נקודות שהמשתתפים העבירו מראש.
העובדה שכל ראשי המפלגות חתמו בלי להתייעץ עם הצוותים על הנוסח הסופי מעידה על אמון יחסי בחדר. איזנקוט ויתר בקלות מפתיעה על הדרישה שיתקבלו כללי משחק לגבי ראשות הממשלה, אחרי שליברמן התעקש להעלות את הנושא. זה לא נכנס לנייר, אבל יש מהנוכחים מי שטוען שהושג סיכום ביניים: אותו פורום יתכנס יום אחרי הבחירות ויכריז כקבוצה מי המועמד שלו. הכוונה היא למנוע פיצול בהמלצות אצל הנשיא, רק פרט זניח אחד לא סוכם: איך קובעים.
איזנקוט הסכים להפסיק את השיח הפומבי על הצורך להכיר במפלגה הגדולה, אבל אין לו שום כוונה להפסיק לנסות להיות המפלגה הגדולה. בפער. את הקמפיין הזה, הבלתי נמנע, דחו אנשיו לאחרי סיום אירועי 7 באוקטובר, אבל בישורת האחרונה בהחלט יהיה ניסיון לסחוט עד תום את הלימון של מרוץ ראש בראש עם נתניהו. רוב המצביעים מהקבוצה שזה שיקול ההצבעה העיקרי שלה ממילא כבר אצל איזנקוט; אותם המנדטים שנודדים עם האלטרנטיבה קופצים אל העגלה שנדמית כמנצחת, בתקווה להחליף את השלטון. לפיד קיבל אותם בבחירות שעברו. גנץ בסקרים שאחרי 7 באוקטובר. בנט אחרי דעיכת גנץ. ועכשיו איזנקוט שם. הוא אכן התקבע בראש הגוש, ובהתאם – אם הגוש יפסיד, הוא הראש והוא אשם.
הצלילה בסקרים מ־59 ל־53 מנדטים קשורה אמנם בהופעה של מפלגות חדשות, אבל נרשמת גם עליו. בין השאר, בגלל ההתעקשות לדבר על אפשרות של ממשלת מיעוט. איזנקוט, היחיד אגב בגוש השינוי שלא ישב בממשלה עם רע"מ (מפני שהצטרף לפוליטיקה רק אחרי), נימק את הבחירה בשיח הזה כדי לעורר תקווה בקרב בוחריו שאפשר להחליף שלטון, אבל גם כצעד של כנות נדרשת. עכשיו, כשיש סקרים שמראים שגם בהימנעות הערבים אין לו ממשלה של "רוב ציוני", זה עלול להתהפך עליו. אם גוש השינוי יפסיד, תעלה מחדש אותה מסקנה שבנט ניסה לייבא מהונגריה: שאת הימין אפשר לנצח רק מימין. בינתיים לאנשי איזנקוט יש ניתוח אחר על הניצחון של מגיאר על אורבן: שחדש מנצח את הישן. מגיאר הוא גם חדש וגם ימני. בקלפי נראה איזה הסבר קולע יותר. בליל הבחירות או שהם יאכלו פררו רושה יחד, או שיאכלו אחד את השני.
