לאחר מחדל ה-7 באוקטובר מינה ראש השב"כ רונן בר ועדת חקירה ארגונית, בלתי תלויה. אחת החידות שניסתה לפענח הייתה שיקוליו של יחיא סינוואר: מתי, מדוע ולמה החליט לתקוף כפי שתקף. המסקנה שלה הייתה, שסינוואר בחר ללכת על שני מסלולים במקביל – המסלול האזרחי והמסלול הצבאי. המשא-ומתן שניהל עם ממשלת ישראל, על עסקת אסירים פלוס הטבות כלכליות לאוכלוסייה, לא היה תרגיל הונאה – הוא היה אמיתי. כשראה שנתניהו גורר רגליים בחר בתקיפה.
הנושא נדון כאן בהרחבה. הוא מציק שבעתיים בימים אלה, במלאות שלוש שנים למלחמה. מול אוייב כמו סינוואר לגיטימי מצד נתניהו לתעתע, לשחק על זמן, להבטיח ולא לקיים. אבל המינימום שנדרש ממנו הוא לדאוג שהבית יהיה בטוח. אתה מחליט לעצבן נחש? יפה. אבל קודם תנעל את דלתות הכלוב.
הפעם נתניהו בחר באויב נחוש. בר
(אלכס קולומויסקי)
נתניהו, בציוץ שכתב השבוע ברשת X, הפיל את האשמה על "הפשעים" של ראש השב"כ. בר ידע על התקיפה, טען. במשתמע, הוא קשר קשר עם גורמים זרים, מדינות ערביות ותומכי שמאל כדי להפיל את ממשלת הימין. לכן הניח לחמאס לתקוף, הפקיר את תושבי העוטף ואת החוגגים בנובה ולא התקשר עם ראש הממשלה.
למה נתניהו נזקק לשקרים כל-כך מופלגים, כל-כך קלים להפרכה? מעריצי היכולות שלו, בימין ובשמאל, יגידו: הוא גאון. בציוץ אחד הוא הסיט את סדר-היום מהשתמטות החרדים, כישלונות שרי הממשלה, שחיתות הקואליציה ויוקר המחייה, כל הנושאים שמעבירים מצביעים מגוש לגוש, לנושא היחיד שבו הבייס מאוחד מאחוריו. נכון, הוא משקר. אז מה? השקרים הם חלק מהקסם.
רונן בר חשב במונחים אחרים.
יש אישים שככל שמתקרבים אליהם הם נראים גדולים יותר, מרשימים יותר. כך היה בן-גוריון; כך היה יצחק שמיר. יש אישים שככל שמתקרבים אליהם הם נראים קטנים יותר. נתניהו שייך לסוג השני. על בימת האו"ם אין גדול ממנו. בחדרים האטומים שבהם מתקבלות החלטות, כשהאיפור יורד והנתונים קשים, הוא מתפרק. הוא לא גאון – הוא היסטרי: חולשה אחת מחברת את ההופעה המביכה שלו בטלוויזיה, בפרשת הקלטת הלוהטת, ב-1993, להיעלמות המוזרה שלו בבוקר ה-7 באוקטובר 2023. שורה של אישים שעבדו תחתיו, ראשי מוסד, ראשי שב"כ ורמטכ"לים, ראו והפנימו. בר הוא אחד מהם.
עד השבוע, מול התקפות חוזרות של שופרות השלטון, בר בחר לשתוק. הוא התייעץ עם חברים והשתכנע שאין טעם לפתוח במלחמה. הוא שינה את דעתו כשנתניהו תקף אותו ישירות. שלשום הוא הורה לעורכי-דינו להגיש תביעת דיבה. במקביל לכתב התביעה הם ידרשו להסיר את חסינותו של נתניהו.
בר יפעיל שני כלים, משפטי וציבורי. שניהם יחתרו ליעד אחד: לאלץ את המערכת להתיר את פרסום הפרוטוקולים של הלילה שקדם למתקפת החמאס. הצנזורה הצבאית תעמוד במרכז עניינו: הטענה שלו היא ש-90 אחוז ממה שנאמר באותו לילה ניתן לפרסום: אין בחומר שום נזק לביטחון המדינה. הצנזור לא כפוף לראש הממשלה. שיקוליו ענייניים: הוא יבדוק את החומרים, יפסול את מה שהוא חייב לפסול וייאשר את העיקר.
הוא היה מעדיף שהנושא יתברר בוועדת חקירה ממלכתית. היא תחליט מה ראוי לבירור בדיון פתוח ומה ראוי לדיון חסוי, ובלבד שיהיה בירור. אבל ועדת חקירה עדיין אין ובינתיים השקרים מופצים. בר מאמין שלמרות החלק שלו במחדל, חלק שעליו לקח אחריות, הפעולות שלו בליל ה-7 באוקטובר ובימים שקדמו למתקפה תזכה להערכה. ב-14 בספטמבר 2023 העביר הבכיר הפלסטיני סופיאן אבו-זיידה את אזהרת סינוואר לשב"כ. האזהרה הועברה לנתניהו. בר יזם שני דיונים בנושא הזה, אחד בשב"כ, שני דיון רחב, בהשתתפות ראש הממשלה.
בדיון שהתקיים בתוך ראש השנה בר הניח בטעות שהאזהרה של אבו-זיידה מכוונת לאליזבת צורקוב, שנעצרה בעיראק. עם זאת, אמר, אסור להתעלם מסינוואר: הוא יצא מאיפוס. צריך לשנות את משוואת ההרתעה כלפיו ולחזק את ההגנה על הגבול.
נתניהו הגיב באדישות. האדישות שלו התפרשה על ידי הנוכחים בשני אופנים: או בבעיה רפואית שמקשה על התפקוד שלו, בעיה שגורמת לו להתעסק רק בעצמו ובמשפחה שלו, או בחשד שלו, שראש השב"כ והרמטכ"ל מנסים ללכת עליו אימים כדי לאלץ אותו להורות על פעולה צבאית בעזה ולהרוס לו את ההסכם עם סעודיה.
חוסר תפקוד או חוסר אמון: אלה החומות שחצצו בין האזהרות שהגיעו באותם ימים מהאמירויות וממצרים לבין מעורבות ראש הממשלה בנושא.
בר סיפר על החששות שלו ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה. היתרון: השיחה הייתה דיסקרטית. החיסרון: היא לא יכלה לעשות דבר. נתניהו הקשיב לה עוד פחות משהקשיב לרונן בר. אחד הלקחים מהמחדל הוא שצריך לקבוע כתובת מסודרת שכל אחד מראשי זרועות הביטחון יוכל לפנות אליה כאשר מתחולל משבר בינו לבין ראש הממשלה (בעבר היו אנשים כאלה, במעמד לא פורמאלי. שאול אביגור, למשל; מאיר שמגר).
אחת השאלות הפתוחות נוגעת למצרים: אם עבאס כאמל, ראש המודיעין המצרי, העביר אזהרה, איך יתכן שהשב"כ לא ידע? הרי השב"כ עובד מול המצרים. כאמל, נוסף לתפקידו במודיעין, כיהן כשר בממשלה. הוא ניהל מגעים עם חמישה גורמים בישראל: השב"כ, המוסד, המתפ"ש, האגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון ולשכת ראש הממשלה באמצעות המל"ל. התראה הוא היה מעביר דרך שב"כ. בקשה לשינוי מדיניות ישירות לראש הממשלה. בגלל חוסר האמון נתניהו לא תמיד העביר פניות כאלה הלאה. זה נכון גם לגבי האמירויות: לכאורה, אם נתניהו שוחח ישירות עם MBZ הוא יכול היה לשמור את השיחה הזאת לעצמו.
הם פוחדים
אנשים צופים בסרטונים מהפוגרום בג'אלוד, עוד פוגרום, עוד נזק קולוסאלי למעמדה של ישראל בעולם, עוד צעד בדרך לסנקציות שיפגעו אנושות בכלכלת המדינה, ושואלים את עצמם איך זה יכול להיות. איך ייתכן שצה"ל הגדול, הנפלא, המושלם, שיום יום אנחנו מספרים את סיפור גבורותיו, לא יכול להתגבר על מה שנתניהו קורא "150 צעירים פורקי עול"?
התשובה פשוטה: הם פוחדים. צה"ל פוחד. הפחד מתחיל באחרון החיילים, אחרון המג"בניקים, ומסתיים במפקד האוגדה, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל. החיילים בשטח, גם הקצינים, פוחדים שבדרך לשרוף מכונית או לשרוף משפחה נער מנערי הגבעות ייתקל בהם וייפצע; גם אם השורף לא ייפצע, התיעוד יחשוף את החיילים והקצינים לבריוני הרשת, יביך אותם, יסכן אותם ואת משפחותיהם, יגמור להם את הקריירה.
הם פוחדים להתעמת עם חיילי הגמ"ר, מיליציה חמושה שצה"ל הקים נגד עצמו; הם פוחדים להתעמת עם העסקנים המקומיים, ראשי המועצות האזוריות וראשי העמותות; הם פוחדים להתעמת עם הרבנים, עם חברי הכנסת ועם השרים תומכי הטרור היהודי; הם פוחדים להתעמת עם סמוטריץ', מושל הגדה בפועל, וכ"ץ, שמשתרך אחריו.
הם פוחדים אפילו מהבל פיהם של הפאנליסטים בערוצי השלטון.
אחד שראה אותם מקרוב עד לאחרונה, גם בדיונים הכי רגישים וגם בשטח, אמר לי אחרי הפוגרום בג'אלוד: "אני מכיר אותם אחד-אחד. הם קצינים אמיצים. אין להם שום חשש להסתער על האויב, לסכן את חייהם. אבל כאשר הם פוגשים את החבר'ה האלה הם אחוזי פחד".
מה הם יכולים לעשות, שאלתי. ידיהם כבולות. כל חייל שמתייצב מול טרוריסט יהודי יודע, שמאחורי גבו עומד יהודי שאורב למעשיו.
"על כל בית שהעבריינים האלה שורפים", אמר, "הם יכולים לאתר מאחז בלתי מורשה, חווה מצ'וקמקת, להכריז על המקום שטח צבאי סגור ולמחוק אותו. הפעולות האלה הן בסמכות מח"ט. הוא לא צריך אישור של דרג מעליו, רק להחליט ולבצע".
זה לא יקרה, כמובן. בוודאי לא בממשלה הנוכחית. עמוק בליבם הקצינים בכל הדרגים יודעים, שהטרור היהודי בגדה הוא לא בדיוק פריקת עול - הוא משיק לכוונות הממשלה בפועל, מקדם אותן, משלים אותן. מה שמבינים בכל העולם מבינים גם בצבא. כשהקצינים עומדים מנגד מול הטרור הם עונים לציפיות של הממונים עליהם, הם משרתים את העניין. הפחד פוגש בציות.
יש לעניין הזה עוד הסבר מעניין, שלא קיים בשיח הציבורי. הרמטכ"ל אייל זמיר מבין שהממשלה הנוכחית מכורה למלחמת נצח: אין לה עניין בהסדרים שיסיימו את המלחמה. כאשר ניסה לייצב את המצב בחזית ולהפחית את הלחץ על כוחות הסדיר והמילואים שופרות השלטון הפכו אותו לתבוסתן; הציגו אותו כשמאלן, כקפלניסט, כבוגד; קראו להדחתו. לזמיר אין שר ביטחון שחוצץ בינו לבין המשחק הפוליטי. הוא מופקר.
מחדל 7 באוקטובר החליש מאוד את המעמד של צה"ל בתהליך קבלת ההחלטות. המצב לא השתנה כשזמיר החליף את הרצי הלוי. ענן המחדל עדיין שם, מעל ראש אמ"ן שמעדיף להצניע את ההערכות שלו, מעל האלופים, מעל הרמטכ"ל. בעיני שרי הקבינט, מבן גביר עד סטרוק, זמיר הוא רמטכ"ל על תנאי.
הרמטכ"ל למד את הלקח: הוא התחיל לאגף את הממשלה מימין. אם אינני טועה, התפנית התרחשה בקיץ 2025, כשבלם את תוכנית העוועים של הממשלה לכיבוש מלא של העיר עזה. כיבוש העיר היה עולה בדמם של חטופים, של לוחמים, של בלתי מעורבים. למחרת הכיבוש ישראל הייתה נתקעת במצוקות של עזה, בגודש הממאיר שלה, לא לבלוע, לא להקיא. זמיר עשה מעשה נכון, אמיץ, אחראי, ובתגובה חטף מנה גדושה של רעל.
מאז הוא שינה את הטון. הממשלה ממזמזת הסדר בעזה? הוא יקרא לחדש בעזה את האש; הממשלה מעכבת הסדר בלבנון? הוא יקרא לכבוש עוד הר, להקים עוד מוצב. דרך כתבי הטלוויזיה הצייתנים תמיד, המצדיעים תמיד, הוא יתריע ויזהיר ויודיע יום יום שצה"ל נכנס לכוננות שיא. שלוש שנים צה"ל בכוננות שיא, זה התקן, 24/7, וכוננות השיא עדיין משווקת לישראלים כחדשה מרעישה, כהקדמה למלחמה שאוטוטו תגיע.
יש מחיר לניפוח החזה הזה, מחיר גם לצה"ל - בעומס יתר על הלוחמים, באמברגו הולך ומחריף על אספקת נשק, בהתרחקות של בעלי ברית. ההתבזות החוזרת של צה"ל בגדה תורמת את תרומתה. צה"ל אמור להיות חלק מהפתרון; כרגע הוא חלק מהבעיה.
117 איומים
על קירות כל אחד מהחדרים של חמ"ל הבחירות, בלב אזור ההייטק של הרצליה, תלויים פוסטרים צבעוניים של תיאודור הרצל. רק הרצל. כמקובל במשרדים מעוצבים, לצד הפוסטרים מתנוססים ציטוטים ענקיים מפי אישים שיש עליהם קונצנזוס. האמירות שנבחרו הן של אהוד מנור ושלמה ארצי. הצבע השולט על הקירות, גם באפליקציה, הוא ורוד: לא כחול-לבן, לא אדום, לא ירוק, לא צהוב, לא שחור, צבעים שעלולים להצביע על זיקה פוליטית. על דלת הכניסה אין שלט - אנונימיות וסטריליות. ההתעקשות על סטריליות איננה פינוק של מעצב פנים: היא התנאי שמאפשר למיזם הגדול הזה להתקיים.
חמ"ל הבחירות נולד ב"אחים לנשק" ובתנועת המחאה: מיכל ביניש, איל נוה ורן הר נבו, היוזמים והמנהיגים, באו משם. ביניש היא היו"ר, נוה הוא איש השטח, הר נבו בדיגיטל. הם הקימו את החמ"ל על בסיס שתי הנחות: האחת, שנתניהו והגוש שלו יפסידו בבחירות; השנייה, שנתניהו ותומכיו יעשו כל מה שיוכלו, במסגרת החוק ובעבירות על החוק, כדי להפוך את ההפסד לניצחון. הם מדברים על 117 איומים אפשריים על מהלך וטוהר הבחירות, כולם מצד גוש אחד.
בעבר המפלגות והמשטרה דאגו לטוהר הבחירות. אבל למפלגות היום אין תשתית רחבה, גם לא למפלגות הוותיקות, ועל המשטרה אי אפשר לסמוך. חמ"ל הבחירות קם כחברה לתועלת הציבור. הוא גייס עד השבוע 40 אלף מתנדבים. ראשיו מקווים להגיע עד יום הבחירות ל-70 אלף מתנדבים. "כמו בשיא המחאה", אמר הר נבו.
חמ"ל הבחירות הוא המיזם הא-פוליטי הכי פוליטי שיש. יש בו משהו שאני מתקשה למצוא במפלגות הגוש: התלהבות, נחישות, התמקדות במטרה. אין בו חמיצות. איך אפשר להיות חמוץ כשהכל ורוד.
המתנדבים עוברים הכשרה מסודרת. ביום הבחירות הם אמורים להתייצב למשמרות של שש שעות בכל אחת מ-14 אלף הקלפיות. יומיים לפני הבחירות יתווסף לאפליקציה בנייד שלהם כפתור. בכל שעה האפליקציה תבקש לדעת האם הכל בסדר. אם יש בעיה נפתחות אפשרויות לפירוט. כל מידע יזרום בזמן אמת למשל"ט (מרכז השליטה) בהרצליה, שיחליט מה לעשות בו. "אנחנו נערכים להפריך בתוך 20 דקות כל פייק", אמר נוה.
"המשימה שלנו היא להרתיע, להשיג רגיעה", אמרה ביניש, מנהלת בחברת הייטק. "אנחנו לא אומרים בעד מי להצביע. אילו היינו נרשמים כגוף פוליטי החוק היה מחייב אותנו לא להוציא יותר מ-128 אלף שקל בשנה, והמאבק לטוהר הבחירות היה נגמר לפני שהיה מתחיל. תוקפים אותנו בערוצי הימין ושולחים לנו מכתבי אזהרה, אבל עד היום לא הגישו נגדנו עתירה לוועדת הבחירות. אין להם בסיס".
גם בעבר נכחו משקיפים בוועדות הקלפי, אמרתי. מה ההבדל?
"ההבדל", אמר נוה, "הוא שבעבר יכול היה יו"ר של ועדת קלפי לומר למשקיף בסיום ההצבעה, היה נעים מאוד, עכשיו אתה הולך הביתה. המשקיף היה אומר תודה והולך. בבחירות האלה המשקיף, שעבר הכשרה כאן, יאמר, לא אדוני, אני נשאר לספירה, וידווח מיד למשל"ט".
נכנסנו למרכז השליטה, אולם גדול. ניצב (בדימוס) אלון אסור, מפקד המחוז הצפוני וסמפכ"ל המשטרה עד לפני חמש שנים, ינהל אותו ביום הבחירות. אסור תידרך לאורך שולחן ארוך קבוצה גדולה של מתנדבות ומתנדבים, רובם צעירים. המתנדבים ישתלבו בשרשרת הפיקוד.
במלחמה כמו במלחמה: "לקחנו בחשבון שינסו לפגוע במרכז השליטה", אמר נוה. "הכנו מקום חליפי, סודי, עם אותו ציוד, אותה שליטה".
בלילה של 27 באוקטובר, כאשר הקלפיות יגיעו לאולם של ועדת הבחירות המרכזית, מאות מתנדבים של חמ"ל הבחירות ישמרו על הפתחים. אם הם יהיו שם גם המשטרה תהיה.
קרה לנו נס
החששות שהקואליציה תחוקק חוקים משבשי בחירות, התבדו. ההישג הזה נזקף בעיקר לזכות המפלגות החרדיות, שעצרו את החקיקה לאחר נפילת חוק ההשתמטות. "קרה לנו נס", אמרה ביניש. "אפילו במאבק על הצבת קלפיות בבתי אבות ניצחנו".
מה תגידו, שאלתי, אם הבחירות יתנהלו כסדרן, בלי שיבושים ובלי זיופים, וגוש נתניהו ינצח?
"החברה האזרחית תמשיך לפעול", אמר נוה. "נמשיך לעבוד גם אם תקום ממשלה חליפית. התפקיד שלנו לא נגמר ביום שבו יאושרו תוצאות הבחירות".
"נקבל את הדין", אמרה ביניש.
