אצל דיקלה דנינו ממן, השיחה הגיעה אחרי שעות שבהן הייתה משוכנעת שבנה ראם בטיטו יצליח לצאת מזה. בבוקר שמחת תורה התארחו הוריה בביתה בנתניה. כשאחותה, שומרת שבת, התקשרה, דיקלה הבינה שמשהו חריג קורה. היא פתחה טלוויזיה וראתה את התמונות מהדרום, אבל דווקא אז, היא מספרת, השתלטה עליה תחושת ביטחון כמעט בלתי מוסברת. ראם היה במוצב כיסופים ונלחם במשך שעות. לקראת הערב התקשר הביתה.
"ראם, איפה אתה?" שאלה דיקלה.
"אני חזרתי למוצב. מחכה לפקודות המשך".
"יש איתך עוד חיילים?"
"מה שנשאר".
"מה זה מה שנשאר? יש לנו הרבה פצועים? הרוגים?"
"לא חסר. אני אוהב אתכם ואני מתנצל אם פגעתי בכם".
"אתה לא פגעת בנו. הכל בסדר. אתה צריך להיות חזק".
"רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך, אם יקרה משהו".
"לא יקרה שום דבר, ראם. הכל טוב. אתה התכוננת כל החיים שלך למצב הזה. אתה יודע טוב מאוד איך לעבוד".
"את לא מבינה מה קורה פה... עזבי. יש פה דברים שאסור לראות".
"זה הרגעים שאתה צריך להאמין בעצמך. ראם, אתה יכול. אני יודעת מי אתה".
השיחה ארכה, לדבריה, כשבע או שמונה דקות. בסופה עבר הטלפון לאופיר, בעלה, ששאל את ראם על הציוד שעליו. דיקלה המשיכה לצעוק ברקע: "ראם, תדאג לעצמך. אני מבקשת ממך, תדאג לעצמך". ראם אמר שהוא חייב לסיים משום שהוא מתרגש והשיחה עם המשפחה מעלה בו דמעות.
כעשר דקות לאחר השיחה, מספרת דיקלה, ראם נהרג.
שלוש שנים אחר כך, הם שומעים את השיחות האלה אחרת. את המשפטים שבזמן אמת לא הבינו, את הפחד שניסו להרגיע, את הדברים שהם עצמם אמרו, ואת אלה שלא הספיקו לומר.
"רציתי להגיד שאני אוהב אותך"
ראם מאיר בטיטו ז"ל
דיקלה: "ראם, איפה אתה?"
ראם: "אני חזרתי למוצב. מחכה לפקודות המשך"
דיקלה: "יש איתך עוד חיילים?"
ראם: "מה שנשאר"
דיקלה: "מה זה מה שנשאר? יש לנו הרבה פצועים? הרוגים?"
ראם: "לא חסר. אני אוהב אתכם"