ב-12 בנובמבר 2023 התארחה נבחרת ישראל בפרישטינה אצל קוסובו במסגרת מוקדמות יורו-2024. המשחק התקיים קצת יותר מחודש אחרי טבח 7 באוקטובר והיה הראשון של נבחרת לאומית ישראלית אחרי אותו אירוע טראומתי.
זה היה משחק של שיא הרגש, הציפייה הייתה שהנבחרת תעלה חיוך קטן על שפתותיהם של אזרחי המדינה האבלים, ואפילו ערן זהבי קיבל צו-8 לחזור למדים הלאומיים אחרי שהסכים לחלוק חדר עם נפש חיה אחרת.
במהלך נגינת "התקווה" שחקני הנבחרת סימנו באצבעותיהם לב שבור לקול שריקות הבוז של הקהל המקומי, הקפטן אלי דסה הזיל דמעה ובחדר ההלבשה נתלתה חולצה שעל גבה נרשם באנגלית "נווה", כשמו של נווה שוהם בן השמונה שנחטף לעזה ביחד עם שישה מבני משפחתו. נבחרת ישראל הפסידה באותו משחק 1:0, לא למרות אותן מחוות ולא בגללן - אלא בלי קשר אליהן. היא פשוט לא שיחקה כדורגל מספיק טוב.
עברו כמעט שנתיים ואנחנו שוב בעיצומם של משחקי רגש, הפעם במפגש הכפול עם אירלנד. הציפייה היא שוב שכדורגלנינו האמיצים יחזירו את הכבוד האבוד של המדינה, הפעם נגד חבורת האנטישמים הבורה מדבלין, כפי שהגדירו זאת בהתאחדות לכדורגל שלנו. אז נכון, יש כבוד אבוד שצריך להציל הערב, אבל הוא לא של מדינת ישראל אלא הכבוד המקצועי של השחקנים שיעלו על הדשא. לפני המשחק הראשון בשבוע שעבר היו רבים שהציעו לכסח את השחקנים האירים כדי להראות להם מי אנחנו. פרשן אחד אמר שצריך ללכת על ההתחלה על הקרסוליים שלהם ואחר הציע לקפוץ לכדורי גובה עם המרפקים שלופים. כאילו שכתם אדום על פרצוף אירי (וכרטיס אדום מול עיניים של ישראלי) זה מה שיעלה את המורל במדינתנו מוכת המלחמה.
לקראת המשחק הערב חייבים להוריד את מפלס הלחץ והציפיות מהשחקנים שיעשו משהו אחר חוץ מלשחק כדורגל. השחקנים האירים הצליחו לנתק את עצמם ממסע הלחצים שבו היו נתונים להחרים את ההתמודדות ולתעל את עצמם למשחק עצמו. גם השחקנים הישראלים צריכים לעשות זאת הערב. בלי נאומי מוטיבציה שלא תורמים לאף אחד, רק הרצאות טקטיות.
