סתיו למקין הוא הבלם הישראלי הבכיר והוא נעדר מחלון המשחקים הנוכחי בשל פציעה, אך האמת מחייבת להודות שגם הוא לא בכיר מספיק כדי לפתור בעיה שהייתה שם לפניו ולמרבה הצער כנראה תהיה שם גם אחריו. מי שחושב שעם למקין במקום ניקיטה סטויאנוב מרכז ההגנה של הנבחרת היה נראה טוב יותר מול אירלנד, משקר לעצמו ביודעין.
כמו שאין כומר יהודי, כך אין גם בלם ישראלי. זה מנוגד לתורה, ומסתבר שלפחות ברזולוציה של ארץ ישראל, גם לקוראן. מה לא ניסינו, איך לא ניסינו – כל קומבינציה מתמטית (שניים ושלושה) ופרסונלית (רז שלמה ועידן נחמיאס; נחמיאס וניקיטה סטויאנוב; שלמה, סטויאנוב ואלי דסה – יו ניים איט) – וכלום. לשחק עם הגנה שכזאת משול לניסיון למלא אמבטיה בלי פקק. לא משנה כמה זרם המים חזק, כמה כישרון ופוטנציאל יש בחלק הקדמי, בסוף כל מה שיוצא מהברז יורד לביוב. על כל שער שמנור סולומון וענאן חלאיילי מסוגלים לייצר, יש שניים שההגנה מסוגלת לספוג.
נבחרת ישראל. או שהיא משמחת אותנו או שמצאנו אשם
(Bernadett Szabo, REUTERS)
עדות לעומק השבר ותהומות הדיכאון תימצא בפיתרונות המוצעים לבעיה. למשל, להשיק פרויקט לאומי שמטרתו לתעל יותר ויותר שחקנים לעמדה הבעייתית בבחינת "אם נשלח יותר טפסים, אולי נזכה בלוטו". יש עם זה כמה בעיות. מעבר להיגיון הבריא, ולפיו יותר ילדים חולמים להבקיע שערים מאשר למנוע אותם מאחרים, כדי להכריח ילדים להפוך לבלמים צריך להפסיק להיות מדינה דמוקרטית. כמו כן, איזה הורה יסכים לנדב את גופו של בנו למדע? מי אומר לעצמו בשוכבו במיטה, רגע לפני שהעיניים נעצמות, שהוא חולם שהילד שלו יהיה שק החבטות של מיליונים כשיגדל?
אז מה הפיתרון? לא חייב להיות אחד. אפשר פשוט לחכות. יום אחד זה יקרה מתוקף אותה מקריות קוסמית במסגרתה החיים תמיד מוצאים את הדרך. מישהו, נקרא לו אייל, יזמין מישהי, נקרא לה מעיין, לדייט. היא תמצא חן בעיניו, הוא ימצא חן בעיניה, והם יחליטו להמשיך. ואז גם להתחתן. ואז גם יוולד להם בן. נקרא לו ליאם, וליאם יהיה אחלה של בלם, כל מה שהנבחרת הזאת היתה צריכה. יאללה, אייל, אל תתבייש, אין לנו זמן.
ומה עם ההתקפה?
האם הנבחרת לא מצליחה בגלל חולשת החולשות שלה, או שאת האשם יש לחפש דווקא בצד השני של המגרש, היכן שאמורות להיות החוזקות שלה? הרי אם ישנה אכזבה היא בהכרח תולדה של ציפיות, ואם יש ציפיות לא ממומשות הן לבטח לא נשענות על האזורים היותר אפלים בכדורגל הישראלי, אלא להפך – נסמכים על אלו היותר מחמיאים.
כואב ומאכזב שכך נראינו בגלל ההגנה החלשה? גם, אבל לזו כבר התרגלנו, שלא לומר ממנה התייאשנו. הבעיה הגדולה יותר של הנבחרת היא לא בסיס הכתר, אלא היהלומים העכורים שבקצהו. בראשם אוסקר גלוך, שאת משחקיו הגדולים במדי הנבחרת אפשר לספור על יד אחת שארבע מאצבעותיה תחובות עמוק לכיס.
בהפניית הזרקור למצוקת הבלמים יש משום הסרת אחריות ומסגור הכשלונות כולם כגזירת גורל – מה לעשות? אין בלמים טובים אז זה מה יש. אבל מה עם מה שקורה, או יותר נכון לא קורה, היכן שמוסכם על כולם שיש? יותר מאשר סיפור על נבחרת שאין לה פוטנציאל, זה סיפור על נבחרת שיש לה פוטנציאל לא ממומש – שלם שחלקיו גדולים ממנו בהרבה.
קרוב לשנתיים וחצי מאז מונה רן בן-שמעון לתפקיד, תקופה בה "נולדו" לנו שחקן פרמייר-ליג, שחקן "לה ליגה", שחקן איאקס ועוד שניים בצ'מפיונשיפ, ישראל לא נראית טוב יותר מאשר בימים הדלים ביותר, בהם ליגיונרים ברומניה היו חוד החנית. סטויאנוב, שלמה ונחמיאס? להתעסק בהם זה יותר מלעשות לעצמו הנחה – זו כמעט בריונות.
טוב יותר מחזן
מה שמחזיר אותנו למאמן. בן-שמעון יכול להתהדר בכמה הישגים שקודמיו יכולים היו רק לחלום עליהם. ברצינות. תחת הדרכתו ניצחה הנבחרת את בלגיה, לא ספגה מצרפת ושמרה על שער נקי מול קוסובו. מי שחושב שזה צחוק לציין כהישג 90 דקות נקיות מול כמה מחליפים קוסוברים, צריך לזכור שמדובר בהתארגנות שהצליחה לספוג שער גם מאנדורה באצטדיון טדי.
הוא לא עשה יותר טוב מווילי רוטנשטיינר, שתחת הדרכתו הייתה לנבחרת לפחות את החמישייה מול אוסטריה, אבל הוא בהחלט עשה יותר מאלון חזן שביזבז הגרלת זהב במוקדמות יורו 2024. אתה לא צריך להיות הכי טוב, אתה צריך להיות טוב רק יותר מקודמך בתפקיד, ומזה שיכול לבוא אחריך. בן-שמעון טוב מקודמו. מי יכול לבוא אחריו? אין אחד כזה. זאת אומרת יש – ברק יצחקי, נניח? – אבל זה לא דרמטי.
פישל במפעל שולי
דבר אחד נזקף לחובתו של בן-שמעון יותר ממרבית אבותיו – בחירת השחקנים התמוהה לעתים, ההתחכמויות הטקטיות והשיבוצים הפרסונליים מותירים תחושה שהוא מתנהל בעולם בהרגשה עמוקה שהוא יודע טוב מכולם. מצד אחד, זה הגיוני. הוא מאמן הנבחרת. אם הוא יודע יותר מכולם זה טוב. אוי ואבוי אם הוא היה יודע פחות מכולם. מצד שני, זו התנהלות שכאשר היא לא מתורגמת להצלחות אלא לכישלון מהדהד כמו התבוסה לאירלנד, היא מפסיקה להתפרש כידענות ונתפשת כזחיחות.
על אף הפיתוי הגדול וחדוות ההרג, המתבטאת בתחביב הלאומי לדרוש את ראשו של המאמן, צריך להיות הגונים ולמסגר את קמפיין ליגת האומות באופן הראוי לו. מה היה לנו פה בעצם, אם מתעלמים מתחושת העלבון שבתבוסה מול אירלנד, שמקורה באזורים רגשיים שגדולים בהרבה מכדורגל? כמה משחקים פחות מוצלחים במפעל שולי.
אם חזן, נטול הניסיון באימון, זכה לסיבוב ברולטה בקמפיין מוקדמות היורו, אי אפשר לשחרר את בן-שמעון אחרי ניסיון חסר סיכוי אחד במוקדמות המונדיאל. מי שרוצה לראות את בן-שמעון הולך יכול להיות רגוע. יש שתי אפשרויות – אחת מהן קלושה, השנייה סבירה בהרבה – ושתיהן טובות. או שבן שמעון יוביל את הנבחרת ליורו, ואז נהדר, או שהוא לא יעשה את זה ואז הוא יילך הביתה. בסוף, כך או אחרת, נהיה מרוצים.
זה היופי בנבחרת ישראל. או שהיא משמחת אותנו, או שמצאנו אשם.
