אחרי ה-0:0 מלא היזע מול קוסובו, נקודה ראשונה בקמפיין, הקשבתי לאנשי הנבחרת שהתראיינו, ואז שוב העברתי אחורה. מוזר, חשבתי. בחירת המילים מפתיעה. כשגוף מזדעזע הוא צריך את הזמן שלו, רן בן שמעון התייחס להפסד לאירלנד. החזרנו את הביטחון, דור פרץ אמר, פעמיים. גם רב"ש הזכיר פעמיים את עניין הביטחון.
אולי, חשבתי, בזמן שהיינו שקועים בעוול שנגרם לנו כעם חפץ כבוד, חפץ לחנג'ר את האירים, לא הערכנו מספיק את עומק השבר שנגרם לשחקני הנבחרת בעקבות אותו משחק. כי אם חזר הביטחון, כמו שאמרו, סימן שאבד קודם. ואם הגוף הזדעזע, הגוף הזדעזע.
בן 18 שדופק את המאזדה של אבא צריך להחזיר ביטחון כשהוא חוזר לכביש. כדורגלנים מובילים, חלקם מהליגות הגדולות בעולם, יכולים לאבד ביטחון בדשא? אולי. ועדיין מותר להניח שהביטחון אבד בגלל דבר אחר: ביכולת לייצג מדינה. ולא סתם מדינה. אותנו. לקוח קשה לייצוג.
הנבחרת שלנו, שמול האירים המנותקים הייתה אמונה על הגאווה, דפקה בערב ההוא את הכבוד של מדינה שלמה. התגובות ברשתות, בתקשורת, היו קשות. תחזרו הביתה, היו העדינות בהן. היה אפילו מם שהציג את צמד הבלמים כיוצרי נז"א.
דוגרי? לא בצדק. ישראל היא לא מעצמה. 3:0 ביום רגיל, הוא לא אירוע מופרך. ידענו תבוסות מחפירות מאלה. רק שזה לא היה יום רגיל, והיריבה לא הייתה רגילה, ואנחנו העמסנו סגירת חשבונות.
ביטחון שאובד, גוף שמזדעזע, מלמדים על חוויה טראומתית. אנחנו, לא האירים, הכנסנו את הנבחרת שלנו לשוק. נגד קוסובו, אפשר לנתח בדיעבד, רב"ש עלה במערך הישרדותי. שלושה בלמים, קישור מעובה דפנסיביים, איתן אזולאי במקום גלוך. רק לעבור בשלום. רק לא לבייש שוב.
אז הנקודה מקוסובו, הם ניסו להסביר לנו, הייתה שווה יותר מנקודה. ואנחנו מקשיבים ומפנימים. במיוחד כשהערב החבורה שלנו נאלצת לחזור למקום הטראומה, מול אירלנד. למקום שבו הגוף הזדעזע והביטחון אבד. את זה ההגרלה קבעה, לא פרוטוקול רפואי.
ברגעים כאלה, כאוהדים קשובים, תפקידנו להבהיר: נבחרת אהובה שלנו, אתם אחראים רק על כדורגל. לא על הכבוד. לא על הסברה. רק כדורגל.
ועכשיו לכו תפרקו אותם.
