רבים מאיתנו, אחרי שהפנימו את עוצמת החרדה שעברה על כל נוסעי הטיסה שכפסע היה בינה לבין אסון פרטי ולאומי, שואלים את השאלה הכי בסיסית: אז מי אחראי לטירוף הזה שיכול להסתיים כך מהרגע שאנחנו עולים ויורדים מטיסה לכל מקום. נתניהו מיהר לנתב"ג וסייעניו פירסמו את החיבוקים עם יניב חיון שאין עליו. אבל, רגע לפני עצרות הזיכרון לפוגרום שחווינו בשמחת תורה לפני שלוש שנים, למדנו פעם נוספת שאין אצלנו את המושג של קבלת אחריות. מר נתניהו, אתה אחראי לכך ש"פִרצה" כזאת, כפי שהגדרת את כוונתו של טייס המשנה המאם אל-המאמי לרסק את המטוס על יושביו על אדמת ישראל, הטיס מטוס מדובאי לנתב"ג. בוא תשמע, משום שאתה אמור לנהל את המכולת שלנו שמשקיעה מאות מיליונים באבטחת הנוסעים מכאן ולשם. שוב לא העירו אותך? הטרגדיה שלנו שבמשמרת שלך, מר נתניהו, מתרחשים האסונות והתקלות הקשים ביותר שנוגעים בשאלות של חיים ומוות, ולפחות עד 27 באוקטובר אין לדעת אם תשלם בכיסא שלך על היעדר הנכונות ליטול את האחריות שאתה אמור לקבל על כל הדברים הנוראים האלה.
"היינו יכולים להגיע לשחרור של כל החטופים שנה לפני שזה קרה בלי שתהיה לכך השפעה על תוצאות המלחמה". דברים נוקבים וחדים אמר בלי היסוס האלוף במילואים ניצן אלון בסוף השבוע בוושינגטון. בבקשה, תרשמו לפניכם את הקביעה הזאת שיצאה מפיה של אחת הדמויות הכי אמינות במערכת הישראלית, מי שניהל את המאבק לשחרורם של כל החטופים מול ממשלה ערלה שהבטיחה ניצחון מוחלט. כל הדיבורים של דוברי הממשלה על "ניצחון מוחלט" התבררו לדברי אלון כ"כזבים חסרי בסיס".
לגדי איזנקוט ולשותפיו במאמץ לשכנע את הבוחרות והבוחרים, אזכיר את הדברים שיוחסו לרבי עקיבא שהחל ללמוד תורה בגיל מבוגר: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה". אחרי שסיקרתי מערכות בחירות אצלנו מאז ימי מנחם בגין, אני תוהה בכל פעם למה הם רוצים כל כך להגיע לראשות הממשלה. הארי טרומן, נשיא שקראתי כמעט כל מה שנכתב עליו, אמר: "בגיל צעיר שקלתי להיות פוליטיקאי או נגן פסנתר בבית בושת. לומר את האמת, אין הבדל גדול בין השניים". אני מאמין בכל ליבי שגדי איזנקוט עלה למגרש מתוך רצון עז לתקן ולהציב סוג לא מוכר של מנהיגות לעמנו. במילים אחרות - לשרת אותנו.
לעיתים נדירות אני נתקל בשורות בודדות של שיר שמבטאות עולם ומלואו. כך אצל שולמית אפפל בשיר "עקבות בחול": "גם אם לכל אצבע ניגון משלה עדיין השיר הוא רק עוד מסע שאת סופו יכתוב הזמן, כי אנו רק עשב ועצב, כתיב חסר ועקבות בחול" (ננופואטיקה כתב עת לספרות קצרה).
החיפוש אחרי משמעות לחיינו מגיע לביטויים מרתקים: ביום שלישי שעבר הגעתי לביתו של הרב מתניה עמר ברמת-גן. דירה בקומה השלישית, בלי מעלית. אל הסוכה שנבנתה על גג הבית הגיעו רבים, חילונים ודתיים, ושוחחו על החיים ועירבו שירה מרגשת בשעות שהיו ביחד. השיר שנוגן על ידי קבוצה שהצטרפה לחוגגים הוא מפיוט של ר' יצחק אבוחצירא "אעופה אשכונה וארחיקה נדוד במדבר אלינה ואולי אמצא דוד...ידיד מני ברח הלך עזבני איזו דרך ארח ואלכה גם אני...יצאתי לבקש דודי בין חברים". במילים אחרות, עוד דרך לחיפוש של משמעות. לא להיבהל, אף אחד מבין המשתתפים לא ביקש להחזיר אותי בתשובה, ואני מצאתי לי חברים חדשים.