בסצנה הראשונה של "דיגר" היה חשוב לבמאי זוכה האוסקר אלחנדרו גונזלס איניאריטו להראות לנו את חריץ הישבן של טום קרוז. מדובר בפרובוקציה מכוונת: הכוכב הכי זוהר ומלוקק שהביאה לנו הוליווד בחצי המאה החולפת, שרץ גם בגיל 64 כמו מכונה בסרטי "משימה בלתי אפשרית", מופיע עכשיו בתפקיד שמעולם לא העז לגלם: זקן. חליפת השומן והאיפור שהופכים אותו ל"חטיאר עלוב" דווקא מאששים את הסטטוס שלו ככוכב צעיר לנצח: הוא רק מתחפש, צועקים לנו בהוליווד.
"דיגר" הוא אכן סרט צעקני, וזה לא נאמר לגנותו. קרוז מגלם מיליארדר קשיש ואכזר באחוזה מסריחה, עם חתולה גוססת. איל הנפט הזה הוא עוד גלגול של קלישאת העשיר הנבל והבודד, נוסח גיבורי "האזרח קיין" ו"זה ייגמר בדם", ובעיקר מיסטר ברנז ב"משפחת סימפסון". העלילה מציבה אותו בסרט אסונות אקולוגי: קידוח שלו עומד לגרום לקטסטרופה שתעלה בחיי מיליונים. לצידו נשיא אהבל (ג'ון גודמן) וקבינט שמורכב מגברים לוחמניים, חסרי כישורים ונוצרים דתיים - וכולם מסרבים לעשות דבר כדי להציל את כדור הארץ.
כיף של סרט. מתוך דיגר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
זו פרודיה גסה ומכוונת על "גברים לבנים רעים", והעניין היפה הוא שהסרט מודע לזה. בלי לחשוף יותר מדי, בהמשך הסרט מתחדדת השאלה מה הטעם בסאטירה בעולם שבו כולם מאשימים את כולם בהובלתו לאבדון. מבין סרטי איניאריטו, "דיגר" הוא יצירה אחות ל"בירדמן" שזכה באוסקר.
אלא ש"דיגר", שפומפם גם הוא לאוסקר, ספג ביקורות שליליות במיוחד בארה"ב, ונתוני הפתיחה מבשרים על פלופ. שוב המסלול של "בבילון", "ג'וקר 2", "הכלה" ו"סמטת הסיוטים": במאים מוערכים וכוכבים גדולים רקחו סרט "משוגע מדי", הקהל ברח, והאולפנים "למדו לקח": לא להשקיע במקוריות. מייאש. יש מי ששמח לאיד: זו הזדמנות לסגור חשבון עם איניאריטו, שזכיותיו הרצופות באוסקר על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" לא ירדו לרבים בגרון, ועם קרוז, שלשונאיו כיף כפליים לראותו מסתכן ונופל. דיקפריו שינה ב"האיש שנולד מחדש" את מראהו וזכה באוסקר. לקרוז זה כנראה לא יקרה.
אלא ש"דיגר" אינו נפילה. הבעיה היא תיאום הציפיות. הוא לא מוצר הוליוודי לבליעה בלי לעיסה, אבל גם לא סתום ומסטולי לחלוטין כמו נניח "מגלופוליס". זה בסך הכל תרגיל על קולנוע, תיאטרון, קפיטליזם והפרסונה המשתנה של קרוז, עם מוזיקה קולעת של מוזיקאי האינדי קוסמו שלדרייק וצילום מרהיב/מטריד של עמנואל לובצקי. לצד קרוז מופיעים ריז אחמד, ג'סי פלמונס וסנדרה הולר, כולם מיומנים. וקרוז פרוע ונועז יחסית לעצמו, אבל ב"רעם טרופי" וב"ג'רי מקגווייר" הוא התפרע יותר. הפעם הוא משחרר שוב את הצד המופרע, ואנחנו מרוויחים.
לכו לראות את "דיגר", לא כי אתם "חייבים", ולא כי "זה סרט ענק למרות מה שכולם אומרים" - אלא פשוט כי זה כיף של סרט. קצת כמו בארט סימפסון, שמציץ לאחוזה של מיסטר ברנז, רואה לו את החריץ ומגעגע בצחוק אינפנטילי.
