אם צפיתם בראיונות אחרי המשחק נגד קוסובו, או נתקלתם בציטוטים של בחורינו שזרמו לאתרי ועיתוני הספורט, יכולתם להתרשם מהתאמת הציפיות המעודכנת. פתאום מתברר שנקודת הפתיחה של לפני שבוע היא ההישג הגדול של אתמול, ואולי אפילו פסגת השאיפות של מחר.
פתאום תיקו מאופס מול נבחרת כמו קוסובו זה משהו שאפשר להתפאר בו. מה שעד לפני שבועיים היה יכול להיחשב כפספוס, פתאום נצבע בצבעים הרואיים ודיבורים על תקומה, אחרי הבעיטה לפנים שקיבלנו מאירלנד.
ובכן, אז אם בעצם חזרנו אחורה מבחינת הציפיות, ושינינו באופן דרמטי כל כך את המדד שלנו להצלחה, אז בואו נחזור אחורה גם מבחינת הכדורגל עצמו. בואו נקבל החלטה מושכלת ומודעת לוותר מראש על אספירציות התקפיות ותבניות משחק מתוחכמות שממילא קורסות עם שער החובה הראשון או אחרי התאקל השני במרכז המגרש.
אנחנו הרי ממילא לא מצליחים ליישם את פילוסופיית המשחק שאיתה מאמן הנבחרת הגיע לקמפיין, ולפי התחלופה בהרכב בשבוע האחרון אני כבר אפילו לא משוכנע שיש אחת כזאת. בינתיים הדבר היחידי שמרגיש ודאי וקבוע זה האופן שבו התקוות ההתקפיות של נבחרת ישראל מסדרות ליריבות שלנו חיים קלים כשהן עולות להתקפה.
אם ממילא אין לנו כלים כדי לנהל משחק פתוח מול נבחרות אינטנסיביות וממושמעות, אין גם שום סיבה להמשיך ולהתאבד על הגבעה המיותרת הזאת בגבורה מדומה. אם במצבנו הנוכחי פסגת השאיפות היא לגנוב 0:0, בואו לפחות נדאג שהוא יהיה מגעיל, משעמם ומיוזע במיוחד. כזה שיושג בעזרת חמישה שחקני הגנה המגובים בשניים-שלושה קשרים הגנתיים, והמצוידים בהוראה טקטית אחד ויחידה: "תעיף לקיבינימט".
כי אם הציפייה המעודכנת היא לא לקבל תבוסה מנבחרת אירית שהצלחנו לגרום לה להיראות כמו מועמדת לזכייה במונדיאל 2030, אז עדיף שכבר ננסה לסגור את הרחבה הרמטית, ונתפלל ליום תמנוני של השוער. ככה זה, אחרים אולי יקראו לזה בונקר, אני פשוט אקרא לזה "תוכנית עבודה".
לנו ממילא אין מה להשיג יותר מהבית הזה, ואנחנו משחקים מול אנשים שיעדיפו להושיט יד ללבה רותחת ולא לכדורגלן עם דגל ישראל על החולצה, ואפילו לא יודעים להסביר מאיפה מגיעה השנאה. אז אולי לשם שינוי נרוויח אותה?
