לפני // דרור בורשטיין } בלימה
דרור בורשטיין כונן ז'אנר עברי: התבוננות בטבע. לא ספורדית כבשירה, אלא שיטתית. לא מדע פופולרי, אלא קיומי. ללמוד להביט על העולם. כך עשה במסותיו על ציפורים, עטלפים, חרקים, תנים, פרות (והבשר שעושים מהן), עצים ועוד. המטרה היא להשיב את הפליאה ליום-יום (ואת החמלה האבודה, ולכך נשוב). "הלא יאומן פשוט ישנו... והוא דבר מן הדברים הפשוטים" כדברי ישראל אלירז (חפשו בהזדמנות את מאמרו היפה של בורשטיין 'איך אלירז יכול לשנות את חייך'). בספרון זה הוא הולך צעד נוסף, לא להביט, אלא לדמיין — בעלי החיים הם אנחנו, טרם היותנו.
בורשטיין כבר כתב על המקרא (בספרו 'טיט' על ירמיהו וגם בכתיבה עיונית, למשל על מזמורי תהלים) ועל אגדות חז"ל (למשל בספרו על הגשמים בספרות העברית), אבל כאן הוא נוגע בכבשונו של עולם, כפשוטו. תורת התהוות העובר, אמבריולוגיה, מקורה בעולם העתיק, הן כמדע שימושי והן כתחום דעת. היא כוללת שילוב מופלא של חקירה (מרפאות ומרפאים ראו ובדקו הרבה נפלים), דמיון, וגם תיאוריה. אריסטו חקר עוברים בכל שלבי התפתחותם, אבל מבטו הוכפף ביד חזקה לתיאוריות שלו, ארבע הסיבות וארבעת היסודות. בעולמו האנדרוצנטרי, כשעובר אנושי מתפתח כיאות נולד זכר. נשים (ומוטציות אחרות) נוצרות כשהצורה הגברית (הגלומה בתנועת הזרע וחומו) לא מצליחה לעצב כיאות את החומר הנשי הקר. וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו האידיאות עיצבו את מה שתיארו החוקרים והרופאים העתיקים.
עובר ברחמו. תרשים של לאונרדו דה־וינצ'י
אצל חז"ל השילובים מורכבים עוד יותר שכן הם כוללים, מלבד המדע של זמנם (שהם הכירו בדרך כלל בגרסה פופולרית), גם מדרש פסוקים, וגם קטגוריות הלכתיות (למשל ההבחנה בין חיות טמאות וטהורות) ואפילו מיתוס. הנה דוגמה (שאינה בספר, שעוסק בלידה אנושית) עם ביאור בסוגריים: "אמר רב הונא בר תורתא (פרה, בארמית!) פעם אחת הלכתי לוועד (שיבוש של שם עיר, כנראה צוער, עיר בעבר הירדן, באזור סדום, שייחסו לה חטאים שונים) וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב (כלומר שאנשי המקום מזווגים חיות שונות), לימים יצא עַרְוָד (חיה מיתית מסוכנת, שילוב של נחש ולטאה, שנקראת גם 'חברבר') מביניהם. וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד (שמומחה למופתים) אמר לי: אמר הקב"ה, הם (אנשי המקום) הביאו בריה שלא בראתי בעולמי (יצרו זיווגי כלאיים) אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי (עַרְוָד). והאמר מר (שנינו): כל שתשמישן (צורת קיום יחסי מין) ועיבורן (זמן ההריון) שווה יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שווה אין יולדין ומגדלין זה מזה (אז איך נחש וצב הזדווגו). אמר רב: נס בתוך נס (נס שנולד משהו מזיווג כזה ונס שנולדה חיה שלא הייתה כמותה)" (תלמוד בבלי, חולין קכז ע"א).
מה המסר כאן? שאסור לערבב מינים (כבהלכות כלאיים) או שכלל אי-אפשר לערבב מינים (כפי שסבר אריסטו, שיש מוטציות אך אין ערבובים)? ואם אי-אפשר, מה עושה הקב"ה? תורה, מדע, חסידות, לקח ומיתולוגיה מזווגים כאן זה עם זה. נס בתוך נס.
חז"ל עירבו גם בין סיפורי יצירת כל וולד למיתוסים על יצירת אדם הראשון, הבריאה המקורית. למשל תהלים קלט המתאר לידה (ונידון בחכמה בספר) נדרש על בריאת אדם: "גולם בראו, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ" (בראשית רבה ח,א ועוד). יצירה ובריאה, מיתוס ופרשנות באין כאחד.
בחלק העיקרי של הספרון המינימליסטי הזה מפרש בורשטיין אגדות חז"ל, בעיקר מהתלמוד הבבלי במסכת נידה. המסכת עוסקת בלידה בהקשר של טומאת היולדת, אך הבבלי מפליג כדרכו לעניינים ספקולטיביים שונים, ובהם יצירת הוולד. כך למשל קובע התלמוד: "דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח — ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על שתי ארכובותיו ושני עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו". התיאור הולך ונפרס, אך הנה פירושו של בורשטיין: "הפנקס בעת העתיקה היה בנוי כמעין אקורדיון מלוחות עץ המשוחים בשעווה... מתאר אפוא הן את המנח המקפל של העובר, הן את היות העובר לוח חלק... כפי שהפנקס, הנראה כמלבן קטן, מאגד כמה לוחות כתיבה זה על גבי זה, כך גם העובר שנראה על פניו כיצור זעיר יכול להפתח... פלא זה של היפתחות... הוא מהלך חיינו". הייתי ממשיך לצטט עוד ועוד (למשל את הדאגה ההדדית של העובר והאם זה לזו) אבל תקראו בעצמכם.
ויש עוד שני חלקים של זיכרונות ילדות וניסיון ללכת מעבר להם, אחורה אל נקודת הראשית. בורשטיין מכיר בכך שהוא עוסק בדברים שאין להם שיעור. הוא מבקש מאיתנו קשב וסבלנות כדי לשהות עם השאלה על היותנו לפני היותנו. לא במובן דתי או ריאלי (השימוש הפוליטי דכאני העכשווי בעובר כבעל זכויות לא נזכר במסה, וזו נקודת עיוורון), אלא קיומי — לא העובר כאדם אלא האדם כעובר: "הראה לי את פניך המקוריים בטרם נולדו אביך ואמך". לא תמיד קל לגייס סבלנות לכך, החיים קצרים, אבל כשמצליחים, משהו חדש עשוי להופיע. יש עוד מה לומר על צורת הכתיבה הזו ועל הקוראים שהיא מדמיינת או מזמנת, אך תם המקום (שלא נפתח כאקורדיון). על כן אחתום רק בשבח 'ספרי בלימה', הוצאה עצמאית שכבר העמידה ספרייה מפוארת של יצירה ומחקר יהודי אחר ("רדיקלי", בלשונם. אבל הרי כל יציאה מהשורה היום היא רדיקלית). אסתטיקה, מינימליזם, נוסטלגיה. נישתיות כעמדה פוליטית. חפשו אותם.
מטרת הספר אתית: לתרגל חמלה "בימי אכזריות והסתר פנים", בתגובה למציאות אלימה הולכת ומחריפה. האם מישהו מקשיב בימי פרעות בשם השם? •
