ויים // יון פוסה } תרגום: דנה כספי } ספרית פועלים } 141 עמ'
ספרו של חתן פרס נובל בספרות, יון פוסה, שמופיע כעת בתרגום עברי, מתחיל במסע לקניית חוט ומחט ובמידה מסוימת גם נחתם בו. יַטְגֵייר, דייג מהכפר ויים, תר אחריהם תוך משט בסירתו בין האיים הנורווגיים, ומרומה פעמיים באותו יום על ידי מוכרות חמדניות. החוט והמחט, חפצי היומיום הפשוטים, המינוריים, שנועדו בסך הכל לחיזוק כפתורים רופפים – והמחיר המופקע שהאנטי-גיבור שלנו מסכים לשלם תמורתם – מניעים תחת עטו המשוכלל של פוסה פרקי חיים שהם גם מין משל על חיי אנוש בכלל.
האופרה הגרמנית בעיבוד ליון פוסה | צילום: ullstein bild/Getty Images
(ullstein bild via Getty Images)
ברומן שלושה פרקים, וכל אחד מהם נמסר מנקודת מבט של דמות גברית אחרת. הפרק הראשון נמסר מנקודת מבטו של יטגייר, הפרק השני נמסר מנקודת מבטו של ידידו היחיד בכפר, אליאס, והפרק השלישי נמסר מנקודת מבטו של פרנק, בעלה של אלינה ואהבת נעוריו הלא-ממומשת של יטגייר שמנציח תשוקה מוקדמת זו בקריאת סירתו על שמה. בהענקת זכות הדיבור – בעיקר בצורת זרם תודעה יותר מאשר בצורת עלילה סדורה – לדמויות גבריות ממשיך פוסה במגמה שנראתה גם ב'בוקר וערב', רומן קודם שלו שתורגם לעברית. גם כאן הוא מצייר דמויות של גברים נידחים, שחיים רוב חייהם בָּדָד בבית ילדותם בכפר, ושנראה כי לא עברו שום חניכה סוציאלית. הם פסיביים, נגררים אחרי החיים, נוירוטיים, נתונים לחשיבה מעגלית, אובססיבית, יראים מכל דפיקה בדלת ומתעכבים על השאלה אם לפתוח אותה כאילו הייתה סוגיה הרת גורל. כך, למשל, מתדיין אליאס עם עצמו: "יש פה מישהו? אני אומר ולא שאני מצפה לתשובה, ואני גם לא זוכה לשום תשובה, אבל לאן נעלם זה שדפק בדלת, הרי הוא או היא חייבים להיות במקום כלשהו... הלא האוויר לא יכול לדפוק בדלת, או אולי הוא יכול... אבל נכון שזה כבר ממש מפחיד, אולי זאת רוח רפאים... אבל לא, לא ייתכן שזאת הייתה רוח רפאים, ולכן זה היה מוכרח להיות אדם, כי אף חיה לא יכולה לדפוק ככה על דלת..."
לעומת הגברים, האישה הבולטת ב'ויים', אלינה, מתוארת כדמות כוחנית שמשליטה על הגברים את רצונה. היא מופיעה ביום בהיר או אפור אחד בחיי אולב, ממציאה לו את השם פרנק ומאלצת אותו להינשא לה. לאחר שנים, היא נוטשת אותו בחטף, ומאלצת את יטגייר לקבלהּ בביתו הכפרי כחברתו לחיים. לאחר מותו, היא חוזרת אל פרנק ומצווה עליו לעקור איתה לבית בוויים: "עכשיו אנחנו צריכים לעזוב, אומרת אלינה/ לעזוב? אני אומר/ כן, היא אומרת/ כן, עכשיו ומייד, היא אומרת/ אבל, אני אומר/ בלי שום אבל, היא אומרת". ואולם, התיאור הכמו-צבאי הזה של אלינה מובא אך ובלבד מנקודת מבטם של הגברים: אלינה היא דמות חסרת קול משלה בסיפור, פוסה אינו יוצר לה ביוגרפיה, אינו בורא בשבילה עולם פנימי ואינו מדמיין את התלבטויותיה או משתף אותן עם הקוראת.
במבט ראשון אולי היה אפשר לפטור את אלינה כדמות שטוחה, אבל דומה שפוסה עושה כאן משהו אחר לגמרי. הוא יוצר חילופי תפקידים מגדריים, וכך מציג בפני הגברים תמונת מראה של האופן שבו היו חייהם נראים לו יחסי השליטה בין גברים לנשים היו מתהפכים על בִּטְנָתָם (במקום, למשל, לחתור ליציאה משותפת מהמבנה החברתי הבינארי). כאן, וגם במקומות אחרים בטקסט – כמו למשל בתיאור הגרוטסקי של צמד מוכרי החוט והמחט, האם ה"גברית" והבן ה"נשי" – אפשר למצוא ביקורת מובהקת של התרבות הפטריארכלית, ביקורת שמבוססת על תפיסה פלוּאידית של נשיות וגבריות. בעולם כזה אף פעם לא ממש נדע מי החוט ומי המחט, כי הם מתערבבים, ובמקום יחסי שליטה בין גברים לנשים נמצא חתירה להשתנוּת, להשראה הדדית וליחסי שיתוף.
זה לא ספר אופטימי במיוחד, אבל גם לא פסימי במיוחד. אפשר אמנם לראות בו צאצא בן זמננו של ספרות האבסורד, שהטרגי והקומי משמשים בה בערבוביה, אבל הוא לא קדורני כמו קפקא או בקט או קאמי נניח. כאן לא יושבים ללא תכלה מול טירה או מול שער החוק, כאן לא מחכים לגודו, כאן לא הורגים "סתם" בגלל השמש. כאן, ב'ויים', משלימים עם חוסר השלמות של האנושי, ממעטים בסימני פיסוק, לא מסיימים את המונולוגים הפנימיים בנקודה, הכפתורים יישארו תמיד קצת רופפים.
ספרו של פוסה מתחבר למגמה מתרחבת של עיסוק ספרותי-ביקורתי בגבריוּת; עיסוק שאת שורשיו אפשר למצוא בביקורת הפמיניסטית. אם נביט ברשימת המועמדים לפרס הבּוּקר הבריטי לשנה זו, נמצא בה כמה ספרים שמייצגים באופנים שונים מגמה זו: לא כולם מעודנים במיוחד, או נמנעים מאלימות, או קלים לקריאה, אבל הם מציעים אופני הסתכלות חדשים על העולם. על אף הברבריות והפשיזם המשתלטים על עולמנו, יש בכל זאת איזה שינוי באוויר, לפחות באוויר של עולם הרעיונות ואמנות הכתיבה. העולמות האלה, אם נדע להקשיב להם, מבטיחים אולי איזשהו עתיד לאנושות. •
