נחיה ונראה // ענת זכריה } מקום לשירה } 88 עמ'
'נחיה ונראה', ספרה החדש של ענת זכריה, הוא אחד מספרי השירה המקוריים ביותר שקראתי, לאחרונה או בכלל. במבט ראשון הוא נראה רגיל למדי: סדרה של שירים בפרוזה, כאלה שנראים כמו פסקאות מנוקדות, כולם חסרי כותרת, שיש בהם משהו לקוני, מנוכר אולי, אבל גם מפוזר, סתום קצת, סוריאליסטי. לאט-לאט הערפל מתפזר. נקודת המוצא מתבהרת: זה ספר על אבל, אובדן, אלמנות, בדידות, שאפשר לראות בו ספר המשך ל'עד עצם היום', ספרה הקודם של המשוררת שראה אור לפני כחמש שנים ולא היה אלא קינה חנוקה, עוצרת נשימה, על בן זוגה שהלך לעולמו פתאום, בלי שום אזהרה, באמצע החיים, קרס לצידה בטיול על שפת הים.
ב'עד עצם היום' היו שני חלקים: אחד שהתרכז בעובדת המוות עצמה, בהתפצלות הבלתי נסבלת של אדם אהוב לזיכרון חי שמסרב למות ולגוף מת שלא יכול לקום לתחיה; וחלק שני שניסה להבין איך חיים בעולם שאיבד את משמעותו. הספר החדש הוא במידה רבה החלק השלישי של הספר ההוא: האבל לכאורה כבר היה אמור להסתיים, אבל הוא לא הלך לשום מקום. החיים נמשכים במלוא כוחם, לכאורה, אבל האבל נותר היסוד הכי מוצק שלהם. איך להסביר את ההתנגשות הזאת בין יצר חיים שאי-אפשר לעצור ובדידות שאין לה קצה?
שירי הספר כמעט דומים — רק כמעט, למרבה המזל — לחידות פילוסופיות, אולי לקואנים בודהיסטיים. החידה היא תמיד אותה חידה: איך ממשיכים לחיות בלי מי שאהבת. אבל בניגוד לחידות פילוסופיות או התחכמויות זן, השירים של זכריה טעונים עד לקצה בחיים ובמוות, אלימות והתרסה, כעס ויאוש, סבל ותשוקה, גוף והומור, ולכן הם חכמים באמת ולא רק בתיאוריה. ודווקא בגלל שהם טעונים כל כך, מתוחים כל כך, שורה עליהם שלווה משונה וקורנת מהם הפרוזאיות המתעתעת הזאת. אלא שמבעד לפרוזאיות רוחש יקום שלם שהסגולה הכי משונה שלו היא שיווי משקל, מין איזון פלאי, בין דחף החיים לדחף המוות.
זה אולי היופי העיקרי של הספר הזה: האיזון המדויק בין צמד הדחפים של פרויד. יש שם מספיק רצון לחיות כדי לנעוץ שיניים בבשר העולם, אבל לא מספיק כדי שהנעיצה תעניק לחיים משמעות. אולי העמדה הפילוסופית הקרובה ביותר לשירי הספר היא אבסורד, והאבסורד אכן משורטט בו בדיקנות מפתיעה, אבל מה שחד וחותך באבסורד הזה הוא העובדה שאין לו יומרה פילוסופית. המשוררת לא מתיימרת לספר לנו משהו על גורל האנושות אלא על גורלה של אישה אחת, שזה הרבה יותר ממה שרוב המשוררות והמשוררים (שלא לדבר על פילוסופים) מצליחים לגעת בו. ומכיוון שאין בו יומרה פילוסופית, אין בו גם שום רמז לנחמה או גאולה.
כן – אישה אחת. כל הקטעים מנוסחים בגוף שלישי. המשוררת היא "היא". הסטה של גוף ראשון לשלישי מניבה בדרך כלל שירים חורקים, פרט לכמה יצירות מופת זכורות היטב, כמו 'פורטרט' של דליה רביקוביץ או 'ילדה מאושרת מאוד' של חדוה הרכבי, ואליהן (וליצירות מופת נוספות בז'אנר הסבוך הזה) אפשר להוסיף עכשיו את 'נחיה ונראה'.
אפשר לראות בספר כולו יצירה אחת. אני אוהב ספרי שירה כאלה, שחורגים מכלא השיר הבודד. יש שם סיפור גדול יותר: המשוררת אף פעם לא האמינה באהבה. היא למדה להשתוקק ולהתענג גם בלעדיה. והנה היא זכתה באהבה בכל זאת, כמו במקרה. ועכשיו האהבה נלקחה ממנה והיא לא יודעת איך לחזור לאחור, לחייה לפני האהבה. היא תקועה, אבל לא מפסיקה לנסות. זה בין השאר תפקידו של המין שמתגלה ברבים משירי הספר – להתוות את המרחב המסתורי הזה של ליבידו ללא אהבה, ללא משמעות או כיוון. יש בזה המון כוח. העוצמה הפואטית של מחברת הספר משתקפת במתח המיני של גיבורת הספר. איך מצליחים לחיות בעולם – ולתאר עולם – שבו חיים ומוות שקולים זה לזה? קראו את 'נחיה ונראה' ואולי תגלו. •
*
אֵיכְשֶׁהוּ מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲצוּבָה יוֹתֵר, הַמַּחְשָׁבָה עַל הַהַרְגָּשָׁה הַזֹּאת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת חַיִּים שְׁלֵמִים הִפְחִידָה אוֹתָהּ עַד מָוֶת. כְּדֵי לֹא לִמְעֹד וּלְהִתְגַּלְגֵּל בְּמִדְרוֹן הָיְתָה יוֹצֵאת בַּלֵּילוֹת אֶל הַמִּרְפֶּסֶת עִם סַכִּין וּשְׁנֵי תַּפּוּזִים, מַשְׁעִינָה אֶת הַמַּרְפְּקִים עַל הַמַּעֲקֶה. אִם תַּצְלִיחַ לְקַלֵּף אוֹתָם בַּסְּלִיל אֶחָד אָרֹךְ, תָּקוּם מָחָר.
