עד לשבוע שעבר, הכי קרוב שהגעתי להופעה של ג'וי דיוויז'ן היה כשפיטר הוק, הבסיסט המיתולוגי של ההרכב העוד יותר מיתולוגי (שהמשיך עם חבריו לניו אורדר), הגיע לבארבי במשכנו הקודם וביצע את המיטב של שתי הלהקות על הבמה.
ההופעה של הוק הייתה טובה, אבל גם ארוכה מדי. זו גם המסקנה שמתחילה להתגבש כשמחליטים להתמסר למארז ההופעות החדש של ג'וי דיוויז'ן - Eternal. בהתחשב בכך שעד היום לא היה תיעוד רשמי זמין בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק החשובה ממנצ'סטר, מדובר בבשורה. אלא שהיא מגיעה עם כוכבית גדולה.
עטיפת המארז
המארז כולל לא פחות מ-14 דיסקים (!), וגם הגרסה שזמינה בשירותי הזרמת המוזיקה רחוקה מלהיות צנועה: יש בה 192 שירים שיצריכו מכם לפחות חצי יום פנוי כדי להאזין לה פעם אחת. זה לא רק המון, זה כבר יותר מדי. בטח כשחלק לא מבוטל מההקלטות שכאן נולדו על גבי קסטות שהקליט הקהל. האווירה הבוטלגית תורמת לתחושת האותנטיות, ופה ושם היא גם מצליחה להעביר את הסאונד הדחוס בואכה קלסטרופובי של הלהקה, עד כדי כך שאפשר לעצום עיניים ולדמיין שאתם נמצאים במועדון הפקטורי בחודש מארס של שנת 1979 וצופים באיאן קרטיס המנוח ובשלושת חבריו על הבמה.
יש כאן כמה רגעים מצמררים, כמו למשל בהופעה האחרונה שהוקלטה בברמינגהאם, שבה השיר Ceremony מבוצע בפעם הראשונה (וגם האחרונה) על במה, שבועיים לפני שקרטיס מת. אבל הסך הכל מיועד לאספנים כבדים ופחות למי שהייתה לו פעם בארון טי שירט שחורה עם ציור העטיפה של Unknown Pleasures.
