06:29 // עמוס הראל } כנרת זמורה דביר } 416 עמ'
כך, פחות או יותר, היה נראה דוח הביניים של ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר – אילו קמה כזאת; זו הייתה המחשבה שחלפה בראשי כשסיימתי לקרוא את ספרו האחרון של העיתונאי עמוס הראל.
ביום כיפור האחרון התחלתי לעלעל בספר מתוך סקרנות. רציתי לראות אם, ומה, מחדש קולגה (ומתחרה) כשהוא כותב על אותם אירועים ששנינו חווינו וסיקרנו בשלוש השנים האחרונות. אבל אחרי קריאת הפרק הראשון המטלטל, 'חשיכה', לא הנחתי את הספר מידי עד שהגעתי לעמוד הביבליוגרפיה שבסופו. לא בגלל ה"סקופים" הלא רבים שיש בו, אלא בגלל תחקיר יסודי ומהימן מאד של העובדות בשילוב עם סיפורים אישיים מרגשים; והעיקר — תובנות חשובות של הכותב ושל מומחים לענייני מודיעין, צבא ומדיניות, שראיין לגבי סיבות-העומק והאחראים למחדלים הנוראים (וגם להתאוששות המרשימה).
אזכרה לנרצחי הנובה
(גדי קבלו)
ספרו של עמוס הראל, '06:29, טבח שבעה באוקטובר: המחדלים, האחראים, ההשלכות', נתן לי בפעם הראשונה מאז אותו יום ארור לפני כשלוש שנים הזדמנות להביט אחורה, לראות את התמונה הכוללת ולפחות לנסות להבין מה קרה לנו ולמה. יותר מזה. למרות שהמלחמה הרב-זירתית שאנו נתונים בה עדיין לא הסתיימה קריאה בספר מאפשרת למי שמתעניין לבצע אקסטרפולציה קדימה ולשרטט לעצמו שנים שלושה תרחישים ריאליים של ההתפתחויות עתידיות, גם אם אינו שותף בהכרח להשקפה הפוליטית או לראיית העולם העגמומית משהו של הכותב. בעניין זה עמוס הראל רואה חובה לעצמו להוסיף מעין הערת אזהרה לקורא: "בהיעדר חקירה ממצה", הוא כותב. "ספרים שמחברים עיתונאים על המלחמה מנסים למלא את התפקיד שנועד להם במלחמות העבר – מעין טיוטה ראשונה של ההיסטוריה". אני, לעומת זאת, חושב שלפחות חלקו הראשון של הספר הוא בעל ערך רב יותר מטיוטה ראשונה של ההיסטוריה.
הפרקים 1-14, שעוסקים בטבח 7 באוקטובר, בפרשת החטופים ובמלחמת "חרבות ברזל" — כולל השלב הראשון של המערכה נגד חיזבאללה ("חיצי הצפון" עד להפסקת האש הראשונה בלבנון) — עושים סדר נכון ואמין בהשתלשלות האירועים, ובונים סיפור שלעיתים הוא מרגש ולעיתים הוא מיאש; סדר שהוא כשלעצמו מאפשר לכל אחד מאיתנו ללא קשר לדעותיו הפוליטיות להבין מה קרה ומי אחראי לזוועות שבוצעו בתושבי עוטף עזה ובמבלי הנובה, לעינוי החטופים במנהרות חמאס, לסבל תושבי הצפון שהיו פליטים בארצם ולמלחמה שאינה נגמרת.
עמוס הראל, באמצעות מידע מתוחקר היטב — שמבוסס על נגישות למגוון רחב מאוד של מקורות צבאיים ופוליטיים שלא ראיתי בשום תחקיר עיתונאי או ספר אחר שנכתב על המלחמה — מציג לדעתי, בפרופורציות הנכונות, את חלוקת האחריות היחסית בין גורמי הביטחון: אמ"נ, צה"ל, שב"כ והמוסד, לבין ראש הממשלה נתניהו והקבינט הביטחוני. העובדות בספר מצביעות במידה רבה של מובהקות מי אחראי למחדלים הטקטיים ומי נושא באחריות (אך אינו מודה בכך) למחדלים האסטרטגיים שהובילו לטבח; מי כשל בניהול המו"מ לשחרור החטופים ומי ניהל את המלחמה, את ההתאוששות והתמרון, והנחית על חיזבאללה מכה שלא תיאמן.
כתיבתו של הראל אינה מותירה מקום לספק: לגבי דידו אחריות משמעותה אשמה והוא אינו חושש להצביע על האשמים. ככתב ופרשן צבאי ותיק הראל אינו עושה הנחות גם לבכירי צה"ל, המוסד והשב"כ שאת רובם הוא מכיר באופן אישי וחלקם, כך עושה רושם, גם דיברו איתו בגילוי לב שאינו מיטיב איתם. עיתונאי מקצועי וגם מי שכותב ספרי עיון דוקומנטריים אינו נדרש ואינו יכול להיות אוביקטיבי. להיפך: כמי שביצע תחקיר ומכיר את העובדות על בורין הוא צריך לגבש לעצמו דעה ומסקנות על מושאי כתיבתו. הוא רק נדרש להיות נאמן לעובדות והוגן. לדעתי, עמוס הראל ממלא אחרי דרישות אלה למרות שאינו מנסה אפילו להסתיר את נטייתו ודעותיו הנמצאות בצד השמאלי המתון של הספקטרום הפוליטי.
יש שיאמרו שהמקום הנרחב שהראל מקדיש בספר כולו, כולל פרק מיוחד, לתפקודם הלקוי ולאי תפקודם בשעות קריטיות של ראש הממשלה נתניהו וממשלתו, חורג לעיתים מהפרופורציות הראויות וגובל באובססיביות. איני שותף לדעה זו. באמצעות עדויות מכלי ראשון של מקורבים ושותפי סוד, הראל שכנע אותי: נתניהו הוא שעיכב, שלא לצורך, את עסקת שחרור החטופים השנייה, ובכך גרם בעקיפין למותם בשבי של לפחות שישה מבניהם. כך גם במה שנוגע לקונספציה האסטרטגית שגרסה שיש לחזק את חמאס בעזה כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית, שאותה הגה והוביל בנימין נתניהו. הקונספציה הזו רשומה על שמו כמעט בלעדית והוא הנחיל אותה לכל מי שעבד תחתיו כולל בצבא ובשב"כ.
רב פרקי הספר, כפי שמרמז שמו, עוסקים בטבח 7 באוקטובר. הוא נפתח בסיפורה של תצפיתנית, יעל לייבושור, שראתה במו עיניה את האסון מתהווה ואחר כך מתרחש (יש הקלטות) ושילמה בחייה על מסירותה לתפקיד ומשם הוא עובר לסיפורי כיתות הכוננות שהגנו בחירוף נפש על יישוביהם ועדויות נוספות מהשטח וממפקדות העורף והחזית באופן שנותן תמונה מאד מהימנה של מה שהתרחש בשעות הראשונות ואחריהן. אחר כך באים בזה אחר זה הפרקים העוסקים בשלב הראשון של התימרון בעזה, בסאגת החטופים עבור למלחמה בחיזבאללה והמלחמה באיראן.
• • •
שני הפרקים החשובים בספר, בעיניי, הם פרק 11: 'החוזה שהופר — כך הופקרה וקרסה ההגנה על תושבי העוטף'; ופרק 12: "התמרון ומחיריו". בפרק 11 פורש הראל את תובנותיו ותובנותיהם של מומחים ומקבלי החלטות בעלי נסיון לגבי סיבות העומק למחדלים הצבאיים ולהתנהלות חסרת האחריות והמפלגת של הקואליציה בראשות נתניהו שממש הזמינו את האירוע הביטחוני החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל. בפרק 12 מנתח הראל את התנהלות וניהול הלחימה מעל ומתחת לפני הקרקע בעזה באיזמל חד וקר של עיתונאי שמתמחה בתחום הצבא וביטחון ב-30 השנים האחרונות וגם יודע עם מי להתייעץ בנושא זה. לא רק אנשי צבא כל אזרח צריך לקרוא לפחות את שני הפרקים האלה כדי להבין סוף סוף למה קרה מה שקרה ומה אסור שיקרה להבא.
יש בספר כמה גילויים שחידשו לי לפחות, כמו למשל על הוויכוח ותהליך קבלת ההחלטות ב-10-11 באוקטובר 2023, ימים ספורים אחר הטבח, כששר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי ואלופים אחדים רצו להנחית מהלומה מוחצת על חיזבאללה בלבנון כדי לסכל את מה שהם ראו כאיום המרכזי על מדינת ישראל באותו זמן. נתניהו היה נגד, ובסיוע גנץ ואיזנקוט שהצטרפו לממשלה התוכנית נגנזה.
פרטים מעניינים יש בספר על השתלשלות מבצע הביפרים שהתפוצצו על בכירי חיזבאללה, גם על האזהרות שקיבלה ישראל וקיבל נתניהו מסינואר. יש לא מעט נושאים שלטעמי לא טופלו בהרחבה מספקת בספר, ביניהם מידע ופרטים על היחסים שהלכו והצטננו בין ממשלת נתניהו לממשל ביידן. מה שגרם למעשה לאמברגו נשק חלקי שארה"ב הטילה על ישראל. בתחום הצבאי חסרו לי מידע וסיפורים אישיים על הלחימה בתת-קרקע (מנהרות) ועל הלוגיסטיקה – איך מדינת ישראל וצה"ל הצליחו להתגבר על המחסור הכרוני בחומרי נפץ ובחימושים מכל הסוגים. כמו כן, כותב הספר מציין שלמדינת ישראל וגם לגופי הביטחון שלה חסרה אסטרטגיה שצופה לטווחי זמן ומרחק שמעבר למיידי ומסיקה מסקנות. חבל רק שהוא אינו מרחיב יותר על נושא זה שבעיניי הוא קריטי.
'06:29' הוא ספרו הרביעי של עמוס הראל, וכמו קודמיו הוא עוסק בביטחון, ובביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בניגוד לספריו הקודמים, אין לספרו של הראל סיום או סיכום מובהק פשוט מפני שהמלחמה עוד לא הסתיימה. אבל שלוש שנים שחלפו מאז האסון מייצרות פרספקטיבה; הנסיון שהראל צבר בעשרות שנותיו כעיתונאי ב'הארץ' עשה את השאר כדי להפוך את הספר הזה לקריאת כמעט-חובה לכל מי שמבקש להבין איך הסתבכנו במלחמה שסופה עדיין לא נראה באופק. •
