מצעד האביב // ריצ'רד ייטס } תרגום: סמי דואניאס } אחוזת בית } 264 עמ'
גם בקריאה שנייה האפקט היה זהה. הגעתי לעמוד 50 ומשהו עם דפיקות לב מואצות ונשימות כבדות, כמו אחרי ריצה קצרה ומאומצת. בעמודים הדחוסים האלו חולפות כל שנות הילדות והנערות של האחיות גריימס, השנים בהן בעצם הכל נקבע. בבגרות, כמובן, כל האפשרויות נראות פתוחות, אבל הכל נחרץ כבר שם, ממוסמר בשברי זכרונות, בהבזקי חרדה סתומה, בעלבונות קטנים וגדולים, בזרים הראשונים שנבטח בהם.
משפט הפתיחה הידוע בתולדות הספרות הוא כנראה זה של אנה קארנינה: "כל המשפחות המאושרות..." ידה ידה. משפט הפתיחה של 'מצעד האביב' המופתי מאת ריצ'רד ייטס, שיצא ב-1976, נקרא כמעט כפרפרזה אירונית יבשה: "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גריימס לא היו חיים מאושרים". ייטס מתחיל עם הסוף, זו תהיה טרגדיה ידועה מראש, אל תפתחו ציפיות — נראה אתכם.
ילדה במצעד הפרחים בניו־יורק, 1955 | צילום: Morse Collection/Getty Images
האחיות גריימס, שרה ואמילי, פונות לדרכיהן הנפרדות — שרה בוחרת בנתיב המוכר והידוע לנשים של זמנה: חתונה, חיים בפרוור, ילדים, חוסר מימוש עצמי, בדידות קיומית אלימה. אמילי מייצגת את האפשרות השנייה: חיים של אישה עצמאית, עירונית, משכילה, שמפרנסת את עצמה ונהנית מחירות מינית. לנגד עינינו נבראת, לראשונה בהיסטוריה, הרווקה האורבנית, הסבתא הרוחנית של לנה דנהאם: זו שנאלצת להקשיב ליותר מדי בחורים מדברים על האמנות שלהם או על העבודה שלהם, זו שמתאהבת בגייז יפהפיים, זאת שבכלל היתה נשואה פעם לחמור הזה, מה אתם יודעים, זאת שמחזיקה עבודה מבאסת למחצה רק כדי לשלם על דירה מגניבה באזור טוב. זאת שחושבת לכתוב, מנסה לכתוב, ובעיקר חיה עם אנשים שכותבים. זאת שלא מאמינה שהאשה הזאת היא אמא שלה, זאת שעשתה לפחות שתי הפלות, שמשמרת רמה סבירה של הרס עצמי, שעלי חייה נושרים בתוכה, שהעבודה הבינונית הזמנית שלה תהפוך לעבודה קבועה, לשגרת החיים. זאת שעוד תחטוף את הבומבה שלה, אבל כבר תהיה קהה מכדי להפיק ממנה משהו, זאת שכל החיים לפניה עד שהם מאחוריה.
כמובטח במשפט הפתיחה, ייטס לא מרחם על אף אחת משתי האחיות; שתיהן פוסעות בנתיב הייסורים עד תומו. קריאות פמיניסטיות ניכסו את "מצעד האביב" כרומן שמסכם את הטרגדיה הבלתי נמנעת של האשה: או שהיא כלואה בנישואיה או שהיא מולכת שולל על-ידי הבטחה לחירות ולבסוף, כשהיא עוברת את הגיל הנחשק, היא מושלכת לכלבים. אבל נדמה לי שקריאה כזו היא קריאה צרה, שמפספסת את ההומניזם הגדול של ייטס: למרות ש'מצעד האביב' עוסק בבחירותיהן של נשים, אין כאן אמירה על גורלן, אלא על גורלם של בני אדם בכלל, ובעיקר של אנשים מערביים במחצית השניה של המאה ה-20, שסובלים מ"אשליית הבחירה". ייטס מיטיב כל כך לכתוב את אמילי כי אמילי, במידה רבה, היא הוא עצמו. לא צריך להיות פמיניסט או מבין גדול בחיי הנפש של האישה כדי לדעת את כאב החיים, כאב ההחמצה, את הפצעים הפתוחים של הילדות, את החיפוש אחר נפש בעולם שתבין אותך וההבנה שאין כזאת; את החולשה שמביא איתו הזמן. ייטס מחלק את גלולות הרעל שלו שווה בשווה בין המגדרים, והפמיניזם שלו, אם יש כזה, בא לידי ביטוי ביכולת שלו לכתוב גיבורה, אשה, שהיא מייצגת אמיתית של זמנה.
כאמור, באמילי של ייטס יש הרבה מחייו שלו: הוא נולד ב-1926, הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש. ילדותו עברה עליו בעוני, כמעט ברעב, ובמעברי דירות תכופים. הכתיבה הצילה אותו: הוא התפרנס מכל קשת האפשרויות האפשרית לכותב: עיתונאי, כותב נאומים, תסריטאי, פרסומאי, וגם לימד באקדמיה, למרות שמעולם לא זכה ללמוד בה. ההצלחה של 'חלון פנורמי', רומן הבכורה שלו, לא גאלה אותו מחיים של דיכאון והתמכרות; הוא עצמו התגרש פעמיים. ייטס נחשב ל"סופר של סופרים". בין מעריציו נמנים קורט ונגוט, קורמאק מקארתי, ג'ואן דידיון ועוד רבים.
"הרומן האמריקאי הגדול" הוא גיזת הזהב של הספרות, אבל ייטס מצליח לפוצץ את הבלון: מסתבר שהרומן האמריקאי הגדול יכול להיות גם קטן למדי. 'מצעד האביב' הוא תשובה לשאלה הנצחית "מהו סגנון?". זו מלאכת מחשבת של איפוק ודיוק, ריאליזם שטבול בלעג קל לעצם הקיום (האביב עצמו, עונת הפריחה, חוזר כאן שלוש פעמים כהבטחה לפריחה – אך למעשה כהכרזה על קמילה), מרחק קטן אבל קריטי מאמילי עצמה, שחושבת שאינטלקטואליות תעזור לה להתמודד עם כל חוויה קשה בחייה, כי תוכל להתבונן בה "בדיעבד במין חוסר פניות סרקסטי ומשועשע". זה סגנון שרבים ניסו להגדיר אותו: "ספציפיות זוהרת", "ריאליזם צילומי", "כנות ברוטלית", או "פרוזה שקופה". ועל זה אפשר גם להוסיף: "כל מה שסאלי רוני הייתה רוצה להיות". זה ספר אכזרי ויפהפה, אולי אחד מכותרי התרגום המוצלחים שיצאו כאן בשנים האחרונות. לא קל לעמוד בו, אבל היי, גם לחיות זה לא פשוט. •
