בערב שמחת תורה היו ידיו של סגן יואב מלייב מלאות עבודה. בארבעה מהטנקים של גדוד 77, שהיו פרוסים לאורך קו עזה, התגלו תקלות במערכות המחשוב. במהלך היום תיקנו יואב וחייליו שניים מהטנקים, ובתום ארוחת שישי החליט לצאת לשטח כדי לתקן את השניים הנותרים.
"אחד החיילים שלו אמר לו: "למה עכשיו? זה יכול לחכות לראשון", מספר אביו, אלכס. "יואב השיב: 'אף פעם אי-אפשר לדעת מה יקרה מחר בבוקר'. והם עבדו עד שתיים בלילה, החליפו את המחשבים התקולים והחזירו את הטנקים לכשירות".
כמה שעות אחר כך, ב-6:29, התברר עד כמה יואב צדק.
"שואלים אותי אם יואב העריך שעומד לקרות משהו גדול. אני לא חושב", אומר אלכס. "אבל הוא תמיד הקפיד על כשירות ומבצעיות. יואב היה הקצין התורן. כשהחל הירי מעזה הוא הפגין קור רוח, פקד על שניים מחייליו לשמור על פתחי המיגונית שבה התקבצו חיילי המפקדה, הרגיע חיילת שלו שהייתה בחרדה ואמר לה: 'כל הכבוד על הטנקים שתיקנת איתי, את יודעת מה זה עוד ארבעה טנקים על הגדר עכשיו? איזו עוצמה זו?'".
30 מחבלים הסתערו על מחנה יפתח, שם ישבה בין היתר מפקדת גדוד 77 של חטיבה 7. קומץ חיילים בהובלת יואב, סגן קצין הקשר הגדודי, נלחמו ובלמו אותם ברחבת הש"ג. המחנה לא נכבש, אך שישה חיילים נהרגו: סגן יואב מלייב, סמ"ר עידו הרוש וסמ"ר יובל בן יעקב, לוחמים בחפ"ק מג"ד, סמל נתנאל יאנג וסמל עילי בר שדה, לוחמי גדוד 13 של גולני, ורב"ט נעמה בוני, משק"ית הת"ש ששמרה בשער. במהלך פעולות החילוץ, פינוי הפצועים וטיהור המחנה נפלו גם קצין המודיעין הגדודי, סגן סהר טל, מש"ק הדת סמ"ר אוראל משה ורס"ן אריה צירינג, מפקד פלגת תקיפה ביחידת "עוקץ" שהגיע עם כוחות התגבור.
המסר האחרון מיואב
"בהודעה האחרונה ששלח לנו יואב כתב: 'אני במרחב המוגן ויש עלינו גשם סגול'. בהתחלה חשבנו שהוא היה במיגונית ושם ירו בו", מספר אלכס, שפרש מקבע בדרגת אלוף-משנה ופיקד בין היתר על מפעל טנק המרכבה. "ואז, ביום ראשון בצהריים, התקשר קצין הקשר הגדודי ואמר: 'חשוב לי להגיד לכם שהבן שלכם היה גיבור ישראל'".
שלושה שבועות אחרי נפילתו קיבלו הוריו את הפנקס שהיה בכיסו. בכתב יד רועד, כשהוא פצוע ומדמם, כתב יואב מסר אחרון: "20 הדקות הטובות בחיי, עלינו עד פה בזחילה. נפצעתי ויש מטח עכשיו, חושב עליך ואחשוב כל המסע, אני אוהב אותך".
סגן יואב מלייב ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
17 קצינים וחיילים מגדוד 77 נפלו ב-7 באוקטובר. שישה מהם נחטפו לעזה לאחר נפילתם. הם המשיכו במורשת המפוארת של הגדוד שבלם את הסורים בעמק הבכא במלחמת יום כיפור. כך ב-7 באוקטובר וכך גם בלחימה בעזה ובלבנון. שם, בכפר א-טייבה, ב-6 באפריל 2026, נהרג סמל עידן פוקס ז"ל מרחפן נפץ של חיזבאללה. בת זוגו, יובל, תצפיתנית בגזרה, הייתה עדה לאירוע בזמן אמת.
אמו של עידן, מיטל, גננת במקצועה, הייתה בגן כשהגיעה הבשורה. מנהל מחלקת החינוך ביקש ממנה להגיע למשרדו. "ישבתי שם ואז הדלת נפתחת ונכנסים שתי קצינות וקצין", היא מספרת במפגש עם הוריו של יואב. "אמרתי להם: 'התבלבלתם בדלת'. אבל הם נשארו לעמוד. אמרתי: 'רק תגידו לי איך הוא נפצע ומה המצב שלו'. ואז הקצינה התקרבה אליי, החזיקה לי את היד ואמרה לי את המשפט הנורא הזה... קרסתי. אבל אחרי כמה זמן אמרתי לה: 'היה פה כנראה בלבול, אבל אני סולחת. תבררי שוב ותראי שזו טעות'. והיא ממשיכה להגיד לי את אותו משפט נורא. עד שהבנתי שזו לא טעות. עידן נפל".
דווקא בימים הנוראים של השבעה, היא מצאה נקודת אור. "ירדנו למטה כדי לנסוע להלוויה ואנחנו רואים שמישהו ארגן מצעד עם דגלים מהבניין שלנו לכיוון בית העלמין. לא ציפינו לכמות האנשים שהייתה שם. לראות את עם ישראל היפה, אנשים שלא הכירו את עידן, באים להגיד תודה ולתת חיבוק ולעזור. זה כל כך ריגש אותי. כי כזה עידן היה. ילד שתמיד עשה טוב".
לא רק אמא שכולה
שניהם היו אחים בכורים. עידן הותיר אחריו שלושה אחים: רני, עוז ורז. יואב הותיר אחריו אחות, טליה, ושני אחים - אבנר והראל.
"בתשע בערב עדכנו אותנו שיואב פונה לבית החולים ברזילי באשקלון", מספרת אמו, ד"ר מאיה כהן-מלייב, ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר-אילן. "הגענו לשם תוך שעה, ובשתיים בלילה קיבלנו את הבשורה ממנהל בית החולים, פרופ' חזי לוי. חצי שעה אחר כך התיישבה לידי מפקדת ר"מ 2, אמרה לי שהיא אחות שכולה וסיפרה לי איך אמא שלה צרחה בהלוויה - למה אלוהים לקח את הילד ולא אותה. היא ביקשה ממני שלא אעשה את מה שאמא שלה עשתה לה.
סמל עידן פוקס ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
"פתאום הבנתי שיש לי תפקיד; יש לי עוד שלושה ילדים בבית שחוו חוויה מטלטלת וצריכים אמא. אני אמא שכולה, אבל אני גם אמא של אחים שכולים, שזה תפקיד בפני עצמו. האמירה של הקצינה הזאת הצילה אותי. תמיד אהיה אמא של יואב, עד יומי האחרון. אבל ההבנה הזאת, שאני לא רק אמא שכולה, העניקה לי משמעות ומהווה עבורי מצפן".
אלכס: "כשיואב נפל, הרגשתי בתוך אפלה מוחלטת. כי הבנתי שאני לא יכול להחזיר אותו; שום דבר לא יכול לתקן את מה שקרה. וזה נכון. אבל יש הרבה דברים שכן אפשר לעשות. אחד התפקידים שלנו כהורים שכולים הוא לשפר את מה שאפשר - בחברה, בחינוך, בערכים, בבית. יואב וחבריו לא עמדו מנגד, וגם אנחנו משתדלים לא לעמוד מנגד ולעשות טוב. זה עוזר לנו לנסות ולרפא את הפצעים הפתוחים".
"שלעולם לא יגלידו", מעירה מאיה.
מיטל מזדהה עם דבריו. "מרגע שעידן נפל לקחנו על עצמנו, גלעד בעלי ואני, להנציח את הטוב שלו. זה הפך למפעל חיים. וזה מתחיל בדברים הקטנים, שכל אדם יעשה מעשה טוב אחד ביום. אתה נכנס למעלית ויש שם מישהו - תחייך אליו. תגיד שלום לשומר בכניסה, שלא ירגיש שקוף. זו הדרך הכי טובה להנציח את הנופלים. הרי לא סתם אומרים שהטובים ביותר הם אלה הולכים".
"לגמרי", מסכם אלכס.
