בשעת צהריים הגיע הכוח הצבאי הראשון למתחם הנובה: מפקד גדוד שקד של גבעתי, שני מפקדי פלוגות ולוחמי החפ"קים שלהם. צוות מצומצם של 12 קצינים וחיילים, שתפסו באותה תקופה קו בשומרון. אחד המ"פים היה רס"ן אביחי מולה. אשתו לילי הייתה אז בחודש השביעי להריונה. "אם אני לא חוזר בחיים", כתב לה, "תקראי לילד ליאם".
הוא זוכר כל רגע ורגע: איך הגיעו אל הטנק המושבת שסביבו התקבצו עשרות מניצולי הטבח. ואיך התקדמו משם אל מתחם המסיבה, מרחק של כ-400 מטר שבמהלכו נתקלו שלוש פעמים במחבלים. "בהיתקלות השנייה", מספר מולה, "חיסלנו מחבלים שסחבו גופה של ישראלי וניסו לחטוף אותו. הידיים שלו היו קשורות". ואיך הגיעו למכולת האשפה הצהובה שבה הסתתרו 17 איש, עד שמחבל גילה אותם וירה פנימה צרור. "כשפתחנו אותה, 11 כבר היו מתים. היתה שם בחורה אחת, נעמה, שנפצעה קשה מאוד בעורק הראשי, והיינו צריכים לעצור את הדימום. ברוך ה', היא בחיים".
(דנה קופל)
וגם את תאי השירותים הכימיים הוא זוכר ("אתה פותח תא ונופל עליך זוג ירוי, מת"). ואת שני מתחמי הבר שהפכו לגאיות הריגה ("בבר השני, שהמחבלים ירו עליו RPG, הייתה ערמת גופות מטורפת. הצלחנו להציל שם שני אנשים חיים").
והוא זוכר גם רגע אנושי אחד, שהמחיש לו את חוסר האונים. "חילצנו בחור שהסתתר מתחת לקרוואן של ההפקה. איך שהוצאתי אותו, הוא הביא לי סטירה לפנים וצעק: 'איפה הייתם עד עכשיו?'. קיבלתי את זה באהבה. אמרתי לו שאני מצטער. אבל זה טלטל אותי. אחרי שנפצעתי, הוא בא לבקר אותי בשיקום".
הכוח שבפיקודו של המג"ד יאיר אטיאס הציל רבים, מנע חטיפות נוספות וחיסל כ-15 מחבלים, אבל מולה מייסר את עצמו במחשבה שיכלו לעשות יותר. "החבר'ה במכולה נרצחו כשהיינו בהיתקלות בדרך מהטנק אל מתחם המסיבה. אם היינו מגיעים רבע שעה יותר מוקדם, הם היו היום בחיים".
סמ"ר ש' מקריית עקרון, לוחם באותו גדוד שהתגייס חצי שנה אחר כך, מאזין לסיפורו של מולה. "אתה עושה לי פומו (חרדת החמצה)", הוא אומר. "למדתי במסגרות חרדיות ולא ידעתי אם אתגייס או לא. דחיתי את הגיוס בשנתיים. אם לא הייתי דוחה, יכולתי להיות איתך שם בנובה".
ב-11 באפריל 26' נפצע ש' בהיתקלות בבינת-ג'בייל. "הייתי אמור לצאת לקורס קצינים. כשפינו אותי אמרתי למ"פ: 'איך אני אצא ככה לבה"ד 1?' והוא אמר: 'אתה תצא, הכל טוב'. ברמב"ם פתחו לי את הבטן כדי לסדר את העניינים". לקורס קצינים הוא לא יצא, אבל עכשיו מחפש ש' תפקיד בקבע לחזור אליו.
ביום ראשון השבוע השתחרר מולה מהצבא אחרי 11 שנות שירות, ועוד שלוש שנים בפנימייה הצבאית בחיפה. הוא עבר מסע שיקום מפרך אחרי שנפצע מרסיסי רימון בקרב הגבורה בקיבוץ כיסופים, לשם הגיע עם חבריו בתום הלחימה בנובה. מלבד פגיעות הרסיסים, כליותיו נהרסו מההדף והוא נאלץ לעבור השתלת כליה. "התורם הוא בחור שלא הכרתי לפני – מילואימניק, דתי, גבר-גבר מיצהר", מספר מולה.
ההשתלה התקיימה בערב יום הזיכרון. "אחרי הניתוח אסור לעמוד על הרגליים 24 שעות. התעוררתי למחרת בבוקר ואמרתי: 'ימות העולם, אני עומד בצפירה'. ביקשתי ממישהו להרים את הדגלים של מסייעת שקד, וכשהתחילה הצפירה קמתי מהמיטה, עמדתי והצדעתי. אנשים נהרגו, אני לא אעמוד לזכרם?".
סמ"ר ש' שולף מארנקו דף 4A. "יש לי פתק עם שמות כל הנופלים של הגדוד מתחילת המלחמה. השם האחרון שנוסף לרשימה הוא לוחם מהפלוגה שלי שנפל בלבנון ב-5 ביוני".
אחרי ההשתלה שקע מולה לתהומות ואובחן עם פוסט טראומה. "ממ"פ לוחם אתה הופך לגרוטאה. אפילו לא יכולתי להרים את ליאם. ותוסיף לזה את כל החברים שלי שנהרגו". מצבו השתפר מאז, אבל המשפט הזה - "איפה הייתם עד עכשיו?" - ירדוף אותו לתמיד.
