קביעת יום הזיכרון הממלכתי לטבח 7 באוקטובר במועד שאינו 7 באוקטובר (כי זה של הגויים), אינו כ"ב בתשרי (כי זה שמחת תורה) וגם לא למחרת (כי זה אסרו חג) הולכת ומתגלה - באופן מפתיע ממש - כתופעה שלא מחליקה בגרון. בעוד ההחלטה עצמה יושבת בול על הקונספט של מערכון ב"היהודים באים", המימוש שלה הוליד בלבול ומוזרות. איך סיכם זאת יאיר שרקי ב"שבע" (חדשות 12)? "זה מתחיל לג'עג'ע". השאלה היא האם אי-פעם זה גם יפסיק.
יש הטוענים שזאת הייתה המטרה מלכתחילה, אבל המרחק בין "יום הזיכרון הממלכתי" ל-7 באוקטובר (ואיתו טקס הזיכרון הלאומי) מכיל גם היגיון מוסרי כלשהו: המדינה שלא הייתה שם ביום הנורא מכולם לא אמורה להיות שם ביום שאותו רוב הציבור באמת מזהה עם הטבח. אולם ההפרש של יומיים בלבד בין ה"ממלכתי" לעממי, כפי שיצא השנה, יצר תחושה עקומה במיוחד על המסך, שממילא לא הספיק להתאושש מתקופת החגים המשונה, המוכרת גם בתור השעשועון "חג, שבת או יום חול?".
תחושת בלבול ומוזרות. מתוך הטקס הממלכתי
התוצאה הייתה ראש מורכן במשדרי האקטואליה לצד פרומואים לקראת השקת ריאליטי ביום ה"חופשי" שבין ימי הזיכרון. פרויקטים מיוחדים בפריים טיים לצד שיגעון הניקיון של משפחת בוזגלו והגרסה המשועשעת של ליאור רז בהפסקת הפרסומות. ניכר שאפילו לא ניתן היה להתחייב על הטון של סיקור מערכת הבחירות ביום הזה, שהייתה אמורה לעמוד בסימן המחדל אך אתמול נעה בין גימיק ה"הזמנה לעימות" של גדי איזנקוט לנבירה בתמורות שהתחוללו במשנתו המדינית של יוסף חדאד.
"אסור לנו לשכוח - חובה עלינו לזכור", ציוותה הכתובית על המסך ב"שיחת היום" של רשת, התוכנית שעל ידה גם פטיש בראש הוא רק קרם ידיים. אלא שאחת הסיבות לאמביוולנטיות היא שבעצם כל יום בשלוש השנים האחרונות הוא מעין יום זיכרון, בעיקר בטלוויזיה. ריאיון עם חטוף ב"עובדה" (קשת) זה לא אירוע יוצא דופן אלא פורמט, שלא לדבר על משדר נוסף בסדרת שירי ההלל ליחידות המיוחדות. תיעוד מתוך סורוקה מיום הטבח, שהובא אמש ב"זמן אמת" (כאן), משלים חתיכה חשובה בפאזל אך זהו עדיין חלק מאותו ריטואל, שמאפיין נתח נכבד מכתבות המגזין במהדורות.
לכן נדמה שאייטם הזיכרון המשמעותי אתמול היה דווקא סקר המנדטים השבועי של חדשות 12. עצם שידורו אמש מעיד על מעמדו הרעוע של "יום הזיכרון הממלכתי", אך יש בו ובנתונים שלו (ובמיוחד הפערים מול הנתונים מלפני שלוש שנים) גם ללמד על מצב הזיכרון עצמו: מתעתע, מלא בסתירות, תקוע. וכמו אז, שום חילוץ לא נראה באופק.
בקטנה
בעקבות פרסום סרטוני עבר שסיבכו את יוסף חדאד עם הימין (הו, האירוניה) ועוד סקר שהוריד את מפלגת עמך ישראל מתחת לאחוז החסימה, עופר וינטר כינס מסיבת עיתונאים היסטרית ומזיעה בסמוך לנתב"ג, כולל עזרים בדמות פודיום וחבר טלפוני. נטעלי שם טוב, עיתונאית עד להרפתקה הנוכחית, קוננה שמחפשים חומרים של חדאד "מהבר־מצווה" (חבל על המאמץ: הוא נוצרי). אולי זאת הבעיה כשנכנסים לפוליטיקה על המוניטין של "סוס דוהר": מהר מאוד מתברר למה הוא בדרך כלל זקוק לרוכב עם קור רוח.
