חוצפה מרקיעת שחקים / אף אחד לא מצפה לקבל מתנה לכבוד יום זיכרון, אבל השלטון הנוכחי כבר הוכיח פעם או מאתיים שהוא מנהל מערכת יחסים מעוותת למדי עם הקונספט של לתת ולקחת. וכך, במלאת שלוש שנים ל-7 באוקטובר, הונח לפתחם של הישראלים והישראליות מחדל חדש בעטיפה נוצצת מרשרשת, סביב טיסת פליי דובאי, שדואג להזכיר את הדרך הארוכה שקדמה לאסון. העובדה שהפעם זה הסתיים, למרבה השמחה, אחרת, לגמרי נבעה רק מתושייה אין-סופית של אנשים שרק רצו להגיע הביתה בשלום - פשוטו כמשמעו - בזמן שהמערכות שאמורות לדאוג שכך יקרה שיחקו ברולטה עם החיים שלהם.
אלא שהקשר בין 7 באוקטובר לפליי דובאי נמצא גם בהתגלמות הכישלון הנורמטיבי, זה שהופיע במלוא חוצפתו המפוארת לאחר הטבח. במקום ששרת התחבורה תעלה על המטוס הראשון שייקח אותה כמה שיותר רחוק מהעין הציבורית - הארכיון מעיד על חיבה גדולה להמראות - היא עדיין בתפקידה. ראש הממשלה, שבכיר היועצים שלו מיהר לפרסם תמונת AI שמציבה אותו בכיסא הקברניט (בגלל פקקטע אזהרה שלא תרמה לשום דבר), בקושי מתייחס לאירוע החמור, שלא לדבר על לקיחת אחריות על עוד פאשלה מטורללת שקרתה תחת שלטונו. הוא בטח שלא ממהר לפטר את שרת הטקסים והפרגונים. גם לא נראה שבשב"כ ובמוסד מזדרזים להראות שהארגונים החיוניים לביטחון מכירים בכך שמשהו גרוע מאוד התרחש מתחת לאפם.
בהקשר הפוליטי, לעובדה שממילא יש בחירות בעוד שבועיים וחצי אין משמעות: ראשית, בתרחיש סביר למדי של ממשלת מעבר, רגב והטאלנטים שהתרכזו סביבה יכולים להמשיך לכהן עוד חצי שנה, שזה הרבה מאוד זמן במונחי נזק שאפשר לגרום. שנית, זה בכלל לא משנה, משום שהנורמה לא אמורה להתחשב בנסיבות כאלה. להפך: אם הייתה נורמה, הקרבה לבחירות הייתה מדרבנת את הצד שנחשף בערוותו לנקוט מהלך דרמטי וחד, גם מתוך חישוב מתמטי קר - כמה בוחרים נאבד בגלל שזה נראה שלא ממש אכפת לנו. אם התוצאה לא משתנה, סימן שאין נורמה.
וכאן בדיוק נסגר המעגל: ממשלה שלא התפטרה בבושת פנים לאחר שנרצחו 1,200 ישראלים ביום אחד (וזה עוד לפני החטופים, הפצועים והמרוסקים), לא תנקוף אצבע אחרי שמאות ואולי אלפים היו מרחק משיכת סטיק של אינסטלטור מגורל דומה כעבור שלוש שנים. ואם הבחירות הן לא על הנורמה, אולי זה כבר מאוחר מדי בשביל טיסת פליי יזראל.
(איורים: ירמי פינקוס)
טרוף טורף יוסף / המועמד מטעם מפלגתו לתפקיד "שר ההסברה", יוסף חדאד, נאלץ השבוע לתרגל על רטוב את מלאכת החרטוט ולדברר את עצמו, עקב סרטונים מהעבר הרחוק והקרוב שהציבו אותו באופסייד ביחס לעמדות המפלגה ושל הימין העמוק כולו: מדינה פלסטינית, שיקום עזה ללא גירוש וכד'. המחזה היה ספוג באירוניה מרה ואפילו קצת מכמיר לב, משום שחדאד הרהוט וחובב המצלמות נראה מגומגם ומזיע בערוץ 14 לא רק בגלל שנתניהו החליט ללכת לעופר וינטר על הראש: הוא נצלב כי עליו לעבור מבחן נאמנות בהיותו, ובכן, ערבי. וכך, במחי אסטרטגיה פוליטית קפואה - אם היה משוריין בליכוד ספק אם למישהו ב"פטריוטים" היה כל כך אכפת - התברר שאפילו המודל הכי קיצוני של ערבי-ציוני לא מספיק טוב.
זה קצת מזכיר את חוויית נתב"ג עבור ערבים אזרחי ישראל. חדאד עצמו, ברגע מאוד חריג של ביקורת על המדינה, הביע את מורת רוחו מכך כשהשתתף במערכון בנושא בעונה האחרונה של "ארץ נהדרת". "יש עוד רבים אחרים מהחברה שלי", אומר שם חדאד, "שהם ההפך מהקיצונים ותורמים רבות למדינה, אבל עוברים חוויה לא נעימה בדרך לחופשה בחו"ל, ולהם מגיע יחס שוויוני ומכבד יותר".
בעצם, עכשיו גם יכולים לתקוף אותו על שהטיף למען יחס שוויוני לערבים בנתב"ג, ועוד עשה את זה ב"ארץ נהדרת". סליחה, יוסף.
(איורים: ירמי פינקוס)
שקרים אמיתיים / "העולם", אמר סם אלטמן, מנכ"ל חברת OpenAI, "צריך לקבל את העובדה שכמה דברים רעים יקרו למען היתרונות של הטכנולוגיה הזאת, וכדי שאנשים עצמם ימשיכו להחזיק בשליטה". ברקע, כמובן, גילויים על התקדמות מטאורית ביכולות הבינה המלאכותית לפרוץ גבולות, להמרות את פי המפעילים האנושיים, להסב נזק עצום, ויש הטוענים, אף לגמור את הציוויליזציה. אלטמן, מן הסתם, לא יכתיר את עצמו בתור הקצב מעמק הסיליקון, אבל בכל זאת נדרש לגרסה מסוימת של תיאום ציפיות.
הבעיה היא שאלטמן אינו הראשון להתייצב בחזית הטכנולוגיה ולהגיד שזה לא גרוע כמו שזה נראה, עד שהתברר שזה נכון: זה אפילו גרוע יותר. ואם הגרסה שלו היא "כמה דברים רעים יקרו", המודל שנקרא "היסטוריה" עשוי ללמד ש"כמה" יכול להיות "הרבה", "דברים רעים" עלולים להיות "פאקינג קטסטרופה" וה"אנשים שיחזיקו בשליטה" הם אלטמן ועוד כמה סחבק-טקים (גרסה עברית שהח"מ מנסה להריץ בהצלחה מוגבלת למונח Tech-bro). זהו הפרדוקס שמלווה את סצנת ההייטק מאז שהובהר כמה עוצמה מרוכזת בה ומה מניע את ראשיה: כשהם מנסים להיות כנים ושקופים זה אפילו יותר מטריד ומפחיד מאשר כשהם לא.
משפט בשבוע / "משפחות שלמות חיות בחוסר ודאות ובחרדה. אבות ואמהות ששולחים את בנם בבוקר לישיבה, וחוששים שמא יגיע היום שבו ייעצר ויושלך לכלא" (אריה דרעי מזכיר שהוא קצת פחות מוטרד ממשפחות שלמות שחיות בחוסר ודאות ובחרדה בגלל שהצבא קורס על הראש שלהן)
המלצה: גולד דיגר / רבים ורבות לא אהבו (בלשון המעטה) את תוצאת ההתנגשות בין היומרנות של הבמאי אלחנדרו גונסלס איניאריטו לבין הדרייב הפסיכי של טום קרוז בסרט "דיגר". זכותם לטעות: בדיוק בשביל סרטים כאלה - צבעוניים, יצירתיים, מעוררי מחשבה - עדיין יש טעם לעשות קולנוע בעולם של מיקרו־דרמות. חפירה נעימה.
בשלוש מילים / למי יצלצלו הפעמונים?
