עד הרגע האחרון, גורל כזה, נאלצנו לספר כמה מסי גדול, ולצד זה שהוספנו, כרפלקס בלתי מותנה, כמה רונאלדו קטן.
אפילו ברגע חגו של הגאון, צץ רונאלדו כדי להציג מקבילה לאיך מחרבים סוף קריירה.
שימו מולכם את הסרטון של מאמן ארגנטינה, ליונל סקאלוני, בטקס הפרידה של מסי מהנבחרת, המצלמה עוקבת בדריכות אחרי דמעה שנקוות אצלו בשולי עפעפי עין ימין, ויוצאת למסע מופלא במורד הפנים, תוך שהיא משאירה שובל מליחות ויגון; ותדמיינו מול זה את רגע האושר המתפרץ, סלטות במקלחת, צ'ייסרים במרפסת, שבו מאמן פורטוגל ז'ורז'ה ז'סוס מקבל את הבשורה שרונאלדו נטש את מחנה הנבחרת.
אבל עזבו את מי שפעם טעינו לחשוב שהוא ראש בראש על משבצת הגדול מכולם. נתמקד בזה שהיה שווה לקום בשבילו בשתיים בלילה.
הפרישה של מסי שלשום מהנבחרת לא נחתה במפתיע. הוא ארבע שנים לפחות נפרד מאיתנו. הוא אחד הכדורגלנים הנפרדים בתולדות המשחק. במובן הזה זה מקל: לכולנו היה זמן למכתבי פרידה ובכי לכרית.
המשחק עצמו לא הצדיק לילה לבן. הוא היה חסר ערך. לא בגלל היריבה האלמונית, בנין, אלא כי לא היה שם כדורגל. כולם מסרו למסי, גם היריבה. זה היה הקונספט. אף אחד לא רצה להפריע בשעת ירידת המסך. זה נגמר 0:3 עם שער בפנדל ושני בישולים של מסי.
טקס הפרידה המשוגע – עם חולצת הענק על הדשא, העיניים העצומות של מסי בהמנון, 85 אלף המשולהבים ביציע, עם מצלמות פתוחות, 24/7 – היה רגע חובה, במיוחד לנו, הישראלים. קיבלנו המחשה איך באימפריית הכדורגל הגדולה מתייחסים למשחק ולכוכביה הגדולים ביותר. המונח "חרדת קודש" קטן על האירוע.
****
השבוע, אחרי פרק סיום הטלנובלה ששמה אירלנד, רן בן-שמעון אמר בהשלמה: באמת שעשינו את המקסימום.
זה היה נכון. הנבחרת נתנה את כל מה שיש לה. ורב"ש, בשלב מסוים, זרק את כל מה שהיה לו למערכה. אולי בגלל זה אי-אפשר היה שלא לתהות: כמה מעט יש במקסימום של הנבחרת.
כשהילד שלך עושה את המקסימום, חורש לילות ומתרסק במבחן, אתה לא כועס. אתה רק מלטף אותו בחמלה. אומר לו בפעם הבאה וכאלה. אז אותו הדבר הנבחרת.
מפרק הקמפיין הנוכחי אנחנו יוצאים כפושטי רגל. רשימת הכישלונות ארוכה. אני מנסה לעשות, בכל זאת, סדר בשורת הרווחים של הקמפיין, רשימה שהמילה רשימה גדולה עליה: השוער אסף צור, גם זה בדרך המקרה. קצת איתן אזולאי. נגיעות אליאל פרץ, ליאל עבדה ועילי פיינגולד. דור פרץ בנדיבות. זהו.
אחת המטרות של רב"ש, כשמונה, הייתה לבנות שלד מנהיגות. סולומון וגלוך, שנראו טבעיים לסחוב נבחרת, לא חטאו בעודף אסרטיביות. באיזשהו שלב חשבנו שזה יהיה אבו-פאני. שנתיים וחצי לכהונת רב"ש, נשארנו עם דור פרץ.
דור פרץ כבר בן 31. יש בו איכויות שגילינו ממנו מאוחר יחסית. הוא לא כוכב טיפוסי, מאלו שהורגלנו אליהם בכדורגל שלנו. האישיות שלו לא צועקת אותו. הראיונות שלו עניינים, בטוחים, הטון שלו שקט. על הדשא אין לו טיפול יוצא דופן בכדור, לא קסמים. כן עבודה סיזיפית. כן ספרינטים מרחבה לרחבה. כן נחישות ואמנות של הגעה לכדורים. כן היעדר התבטלות בפני היריב. הרבה אלמנטים שבדור כדורגלנים אחר היה אולי פחות מרשים מישהו, אבל בולט בעת הזו.
קל להתבלבל איתו. לא בגללו, בגללנו. ההגדרה שלנו לכוכב כדורגל עקומה. היא חייבת לבוא עם עודף החזקת כדור, גינוני אגו, וריצה במשורה.
כדאי שנתרגל: במציאות הנוכחית, של עשינו את המקסימום ובכל זאת השגנו כמעט כלום, דור פרץ הוא האיש שלנו.
