בשלוש שנות קיומו הפך טקס הזיכרון הלאומי למעמד יוצא דופן, כיוון שהוא לא שואב את כוחו מהממלכה אלא מתוך האכזבה העצומה ממנה. לו המדינה הייתה מעורבת, היא הייתה צריכה להסביר לאן נעלמה ומי צריך לשלם על זה מחיר. תחת השלטון הנוכחי אין למדינה שום רצון לנהוג כך. לכן עשרות האלפים שהגיעו לפארק הירקון ועוד המוני צופים וצופות בכל הערוצים והפלטפורמות נאחזים בטקס, כדי לזכור ולהזכיר איך הרגישו באותו יום: לבד כאזרחים וביחד כבני אדם.
ערוץ 14, כגוף, לא יכול להיות שותף לסנטימנט הזה, מתוקף החלטה שהתקבלה אצלו הרבה לפני שהטקס נוסד: לא לעלות לשידור בשבת שמחה תורה תשפ"ד. מכל משדרי התעמולה, הראיונות החנפניים וההטבות שזרמו, דווקא השתיקה אז הייתה הרגע הכי טהור בתולדות מערכת היחסים האינטימית בין הערוץ לשלטון: שניהם לא היו שם כשהכי נזקקו להם. קדושת השבת והחג הם תירוץ מעליב: האופן שבו פעלו הערוצים האחרים באותו יום היה האמא והאבא של "פיקוח נפש". ואילו בערוץ שמתיימר להסגביר לכולם מהי "זהות יהודית" נשארו עם שקופית חגיגית.
הטקס נוגע בחטא הקדמון – ומכאן הסלידה. ערוץ 14
מהרקע הזה ניתן ללמוד על המניע האמיתי לקמפיין שמנהל הערוץ נגד הטקס, שההחלטה לא לשדרו היא רק ביטוי אחד שלו. זה לא בגלל המילה "לאומי", לא התאריך הלועזי, לא הנואמים, לא התחושות של כמה משפחות שכולות ואפילו לא הסמיכות היחסית לפתיחת הקלפיות. אגב, כמו כל התחזיות בנוגע לרעידת האדמה הפוליטית שתתרחש בעקבות הטבח/ אחרי שהמילואימניקים יחזרו/ כשהחטופים יחשפו את הגיהינום שעבר עליהם וכו', גם הציפייה שטקסי הזיכרון יהוו פקטור במערכת הבחירות התגלתה כמשאלת לב, ע"ע תוצאות סקר חדשות 13 אמש. לא נורא, תמיד אפשר לבנות על היעד הבא: הריאיון עם מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. זה בטוח יביא את המבול.
ברובד העמוק, כך נדמה, הסיפור אחר לגמרי: הסלידה של ערוץ 14 מהטקס כמו נועדה להתמודד עם חוסר הרלוונטיות שלו למהות האירוע, שגיבש את זהותו סביב קונצנזוס נדיר - אסור לשכוח מי הופיע ומי לא הופיע בשעה הקשה ביותר. ומכיוון שהערוץ הוא גם בבואה של השלטון וגם סוס דוהר של פופוליזם חסר מעצורים בפני עצמו, כך הוא אינו מסוגל להודות בקיומו של חטא קדמון. הטקס מסמל אותו ולכן בערוץ מתנפלים עליו, מתענגים על השסע בין משפחות שכולות ומגי טביבי מתלוננת ש"איך אפשר לדבר על אחדות במצב כזה", כי הרי ידוע שמצב ה"אחדות" מדיר שינה מעיניה. ובשעה שהטקס התחיל המושכות כבר היו בידיים של ינון מגל, איש נורא רגיש לכאב המשפחות השכולות כפי שהוכיח התקף הג'ורה המבחיל שלו שלשום.
בעצם למה לא לשים שקופית וזהו?
בקטנה
התפתחות מרעישה בחדשות המדע: יחידת הזמן המהירה ביותר נמדדה מהרגע שמלי וליאל יהלומי נחתו בישראל (ולעשות את זה ב-7 באוקטובר מעיד על חושים תקשורתיים חדים) ועד שהגיע הטלפון מהפקת "המרוץ למיליון".
