גלריה


ראשי גוש השינוי עם גנץ בטקס הזיכרון הלאומי ל־7 באוקטובר. מידע חדש יכול להזיז מצביעים מהבית, או להשאיר אותם על הספה
פער הניצחון
הפער בסקרים, כל כך קרוב ליום הבוחר, הוא אחת התופעות החשובות ביותר במערכת הבחירות הזאת: הסקרים, בהגדרה, מעצבים את המציאות. את ההצבעה האסטרטגית. את המורל בכל מחנה. שישה סקרים שונים מתפרסמים בערוצי הטלוויזיה ועוד כמה בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. הפערים הם הרבה מעבר לטעות הדגימה. השבוע למשל, אצל מנו גבע (בחדשות 12) גוש נתניהו על 49, כשווינטר לא עובר אבל הנדל-זליכה כן. אצל מומו פילבר (ערוץ 14) אותו בלוק עומד על 63, בלי וינטר ובלי יועזליכה. באמצע יש את הנתון של ישראל רוזנר (בערוץ 13) שחוזה 55 לגוש נתניהו, אבל כולל חמישה של וינטר ובלי הנדל וזליכה.
אחוז החסימה משנה דרמטית את הסקרים וכמובן גם את התוצאה הסופית, אבל הפער לא מתחיל ולא נגמר במפלגות שמתנדנדות סביבו: ההימור הוא אול-אין. יש פערים בשיטות הדגימה, אבל גם הלימה מחשידה בין הקו הפוליטי לבין התוצאות: הערוצים המקורבים לשלטון הם גם הערוצים היחידים שחוזים לנתניהו ממשלה משלו. היקום של פילבר הוא היחיד שבו לנתניהו ולממשלה היוצאת יש את אותו מספר המנדטים כמו בבחירות הקודמות, בעידן שלפני הרפורמה ו-7 באוקטובר. זה גם הפער המהותי בין ערוצים 14 ו-15 לכל היתר.
אבל גם הפערים בין 12 ל-13 לא מבוטלים: שניהם חוזים אי-הכרעה. תסריטים שונים ומשונים שבהם לאף צד אין ממשלה, תיקו, אבל בגוונים שונים מאוד. וזה עדיין דרמטי: מרגע שאיזנקוט דיבר על רוב ציוני גם בלי 61, נתניהו חותר להשיג לפחות רוב יהודי. אם גוש נתניהו יהיה גדול מהגוש הנגדי בניכוי הערבים, הוא יציג את זה כניצחון גם אם אין לו ממשלה בקצה. אגב, סקרי עומק גם בגוש השינוי וגם בגוש נתניהו מציגים תוצאת ביניים: ראשי מפלגות בשני המחנות דיווחו השבוע על התחזקות מסוימת של בלוק נתניהו, אבל לא מספיק כדי להרכיב ממשלה.
הכל יקום וייפול על אחוז ההצבעה ועל אחוז החסימה. בשניהם נתניהו מגיע באופסייד: המחנה שלו מאורגן פחות טוב, מבחינת מרחק מאחוז החסימה והסכמי העודפים, גם אחוז ההצבעה, בינתיים, צפוי להיות סוחף פחות מבפעם שעברה. לגבי אחוז החסימה צריך להזכיר: בפעם שעברה נתניהו הביא 64 מנדטים עם פחות מ-50 אחוז מהקולות בגלל ארגון מוצלח וכאוס בצד השני. הפעם זה הפוך. המחנה השני מאורגן למיצוי מקסימלי של הקולות. אצלו יש תוהו ובוהו ופוטנציאל לזליגות קטנות וגדולות. מווינטר, דרך הציבור החרדי ועד נעם לישראל. ולכן, כדי להשיג רוב בכנסת בסבב הזה, נתניהו יצטרך לעשות את הבלתי אפשרי ולגייס תמיכה באחוזים גבוהים יותר מאלה שהביא בפעם שעברה.
וזה מביא אותנו לאחוז ההצבעה: אם בבחירות 2022 נתניהו הגיע מהאופוזיציה על גלי זעם נגד ממשלת השינוי, השותפות עם הערבים וגל טרור שהיום קוראים לו שגרה, עכשיו הוא מגיע אחרי קדנציית בלהות גם מבחינת הבייס שלו: השתמטות החרדים הפכה את השותפות איתם לבלתי נסבלת גם מבחינת תומכים מובהקים שלו. ויש גם את אפקט 7 באוקטובר: ההחלטה של נתניהו להעדיף את הבחירות במועדן, ולא לנסות להקדים אותן לפני אזהרות יום השנה השלישי לטבח, מסגירה הנחת עבודה מקובלת שהכל ממילא כבר "מגולם". לא משנה מה יתברר ומי עוד ידבר, מתנגדי נתניהו יוסיפו עוד שורות לכתב האישום נגדו. חסידיו יראו עוד סעיף של הקונספירציה שנועדה להפיל אותו. אבל יש עוד אפשרות; מידע חדש אולי לא יזיז מצביעים מצד לצד. אבל יכול להזיז אותם מהבית, או להשאיר אותם על הספה. הדיכאון מול תמונות 7 באוקטובר יכול להיות מתורגם לדיכוי הצבעה. הזעם מול הטלוויזיה יכול להפוך לאנרגיה שמניעה לפעולה.
שלוש שנים אחרי, מי היה מאמין שאין שום מנגנון חקירה, ממלכתי או אחר. אותה ממשלה מכהנת בירושלים, עד אחרון ימיה. ולהבדיל כמובן: אותו חמאס עדיין שולט בעזה. הוא מוחלש. עם הרבה פחות אמל"ח ועל בערך חצי מהשטח, אבל שולט. כוח האדם שלו התחלף, אבל מספרית הוא דומה לערב המלחמה. גם התחלופה לא מספיק מהירה – הודעת שר הביטחון ערב 7 באוקטובר התפארה בחיסולם של 4,000 מהמחבלים שפלשו לישראל ב-7 באוקטובר (חלקם הגדול כבר בקרבות שבאותו היום), אבל על הדרך חשפה ש-2,000 מהמחבלים שפשטו לשטחנו, טבחו, רצחו, אנסו וחטפו, עדיין נושמים אוויר. לא בטוח שזה הקמפיין הסוחף ביותר שאפשר לבקש.
בפעם שעברה נתניהו הביא 64 מנדטים עם פחות מ־50 אחוז מהקולות בגלל ארגון מוצלח וכאוס בצד השני. הפעם זה הפוך: המחנה השני מאורגן ואצלו יש תוהו ובוהו
מחנה עופר
שני חוקי גיוס יוצגו בשבוע הבא: של עופר וינטר ושל יועז הנדל. לא שחסרים חוקים ותוכניות לגיוס חרדים, ובכל זאת מתווה הגיוס הוא נייר הלקמוס למיקום הפוליטי האמיתי של כל מפלגה מאלה שהתמקמו באמצע. בעמך ישראל כבר הודיעו שהחוק הזה הוא בעצם התנאי האולטימטיבי היחיד שלהם לכניסה לממשלה, אבל עד כה לא חשפו את תוכן החוק. ההשקה נדחתה מספר פעמים, במפלגה מבטיחים שהיא תתרחש השבוע. אז יהיה יותר קל להבין לאן באמת וינטר מכוון. הוא הרי מוכן לשבת עם החרדים בממשלה, השאלה אם אחרי הנוסח שיציג הם יסכימו לשבת איתו.
החוק של המילואימניקים והכלכלית לא יהיה חוק גיוס, אלא חוק סנקציות. גיוס הרי כבר יש, במסגרת חוק שירות ביטחון לכולם. עכשיו רק נשאר לטפל בתמריצים ובמנופי הלחץ. החוק שיציגו – זליכה מהנימוקים הכלכליים והנדל מאלו של המילואימניקים – יהיה כזה שלא ישאיר חרך לשיתוף פעולה כלשהו עם החרדים. להנדל חשוב לתגמל את המשרתים. לזליכה חשוב להפסיק את הקצבאות לחרדים. זה המקום שבו החיבור הטכני ביניהם הופך גם לחיבור רעיוני. זה גם המקור התקציבי. הטבות למשרתים מתקציב ההטבות לחרדים. הם אמנם ינהלו מו"מ קואליציוני נפרד אחרי הבחירות, אבל זליכה אמר השבוע שלא יכהן כשר אוצר בממשלה שלא תאמץ את מתווה הגיוס של הנדל.
המסר של יועזליכה לראשי גוש השינוי הוא: אל תפריעו. הם משוכנעים שעל כל קול שמגיע על חשבון מפלגות השינוי הם מביאים אחד או שניים מגוש נתניהו. מאצ'ינג, כמו שקוראים לזה בעולם הפילנתרופיה. זה לא שונה בהרבה מהמסר של וינטר לנתניהו: אנשיו טוענים שלפחות חצי מהמצביעים שלהם יצביעו לצד השני אם יפרשו. בליכוד רואים תמונה אחרת: לפחות שני שלישים מהקולות של וינטר באים מגוש נתניהו, שנחוש להשיב אותם הביתה עם קמפיין אגרסיבי, ובסיוע ההסתבכויות הארכיוניות של יוסף חדאד. אנשי וינטר משוכנעים שההתבטאויות לא צפו במקרה אלא הן חלק מתיק מסודר שנאסף בליכוד על יוסף חדאד. גם ההדהוד ברשת, אורגני ומלאכותי, היה ניכר.
זה היה השבוע הקשה ביותר עד כה בקמפיין הקצר של וינטר, עם מצב רוח דו-קוטבי. בין סקר שבו לא עברו את אחוז החסימה, לכזה שחוזה להם חמישה מנדטים, הם מדווחים על מגמת עלייה: בפניות שטח, בתגובות ברשת, במחקרים הפנימיים שלהם. זה אתגר מסוכן מאוד: לאתר 200 אלף מצביעים שיצביעו למפלגה שתמליץ על נתניהו למרות שנתניהו ממליץ לא להצביע לה.
נתניהו, אם אכן הצליח להחליש את וינטר, קיבל בדיוק את מה שהוא רצה. אבל תמיד כדאי להיזהר במה שאתה מאחל לעצמך. הסקרים הטובים ביותר לגוש נתניהו הם אלה שווינטר עובר בהם. הבהלה והקונספירציה השתלטו על השיקול הקר. וינטר בינתיים מתכוון לרוץ עד הסוף, בטח בחסות הסקרים הסותרים. בניגוד לעבודה ומרצ בבחירות הקודמות, שהתקרה שלהן נמוכה ממילא. אנשי וינטר חושבים שהפוטנציאל שלהם עדיין דו-ספרתי.
הפלת וינטר תחת אחוז החסימה בסקרים היא רק שלב א' בתוכנית. שלב ב' הוא לחץ אגרסיבי לפרוש מהמרוץ; לוודא שאין קול אחד שנשרף אצלו. גם לא אותם שהצביעו לאיילת שקד בפעם שעבר. ההימור של נתניהו הוא שבאין אלטרנטיבה, מצביעי וינטר יסתמו את האף ויתכנסו לאחת ממפלגות הגוש. יש את האפשרות שהם יישארו בבית או יעברו לזליכה והנדל, למשל. הסכם עודפים בין הליכוד לציונות הדתית משאיר את בן גביר בלי פרטנר מלבד וינטר, שהגוש הרי נשבע עכשיו להשמיד. לווינטר יש עוד הצעה להסכם עודפים: מהנדל. הוא יצטרך להחליט אם הוא מעדיף את בן גביר. שניהם יצטרכו להחליט אם לחתום הסכם עודפים ביניהם. ברית הבנים החורגים של נתניהו.
בן גביר לא אמור להרגיש חורג. אבל נתניהו ללא ספק מעדיף לחזק את סמוטריץ' ולהחליש אותו. אולי בגלל שבן גביר לא נמצא באזור הסכנה, אולי כי סמוטריץ' פרטנר קל יותר. לפי בן גביר עצמו, כי נתניהו רוצה ממשלה עם איזנקוט, בלעדיו. לכנס "להצלת הימין" של שניהם הוא לא הוזמן. אנשי נתניהו הציעו לו פיצוי: כנס משותף בערי הדרום. בן גביר עוד לא השיב בחיוב. הבעיה באירועים האלה היא שרק בסוף מגלים מי השאיר את הצ'ק.
בעמך ישראל הודיעו שחוק הגיוס הוא התנאי האולטימטיבי היחיד שלהם לכניסה לממשלה. וינטר מוכן לשבת עם החרדים, השאלה אם אחרי הנוסח שיציג הם יסכימו לשבת איתו
עובר על הנייר
השבוע לפני שלוש שנים נכנסו גנץ ואיזנקוט לממשלת נתניהו. הם גם פרשו ממנה יחד. אחד הפך למועמד לראשות הממשלה, השני ירד מתחת לאחוז החסימה. הפנייה של גנץ החוצה מגוש השינוי קרתה רק אחרי זה, ובכל זאת השבוע, בטקס המשפחות בפארק הירקון, הוא הפוליטיקאי היחיד שחלק שורה עם ראשי הגוש; כיסא לצד גדי איזנקוט ששכל את בנו בתקופה שבה ישבו בקבינט המלחמה. הנוכחות שלו ושל איזנקוט בקבינט המלחמה איפשרה קונצנזוס יחסי בימים שהיינו זקוקים לו יותר מכל. איזנקוט אמר השבוע שזו הייתה טעות פוליטית, אבל הוא היה חוזר עליה שוב. גנץ חושב שהטעות הייתה לפרוש. לפני הפגישה הלא-מתוכננת הזאת, הם הסתמסו. איזנקוט כתב לגנץ שהוא מעוניין להיפגש. גנץ השיב שישמח. זה דלף לתקשורת, ומשם כל צד משוכנע שעושים עליו סיבוב. התיאום עבר מבין שני הרמטכ"לים לשעבר לצוותי הלשכה והתמסמס. מה היה מציע לו איזנקוט? אולי כיבוד, אולי תפקיד, אולי תמיכה עתידית לנשיאות המדינה. לפי הסקרים, ממילא גנץ כבר לא שורף קולות, בטח לא כאלה של גוש השינוי, אבל הם עדיין נחושים להוריד אותו. אולי מאותן סיבות שהוא נחוש להתמודד עד הסוף.
ועדת הבחירות כבר הדפיסה את הפתקים של בני גנץ. 11.5 מיליון חתיכות מכל פתק של מפלגה שמתמודדת בבחירות, גם אם בסוף רק מאות בודדות ישלשלו את הפתק שלהן. כללי המשחק הדמוקרטי לא מאפשרים חיסכון בנייר. ובכל זאת, השאלה אם הבוחרים ימצאו את הפתק "כן" בקלפי פתוחה. גנץ בעצמו משאיר מרווח: אם תמצאו את הפתק, סימן שאנחנו עוברים, הוא אומר לציבור. מכלל הן אתה שומע לאו. במטה שלו ההחלטה הרשמית היא לא לדון בפרישה במקביל לניהול הקמפיין, ויש מי שדוחק בו דווקא להכריז שבכל מקרה לא יפרוש. הם מצוידים במחקרים וסקרים שלפיהם הבעיה לא במסר של הגוש השלישי, גם לא בפרזנטור גנץ, אלא באמונה שזה יכול להצליח. כלומר, לשיטתם הנתונים מלמדים שאם אחוז החסימה אינו שיקול, גנץ עובר את אחוז החסימה. זה הפרדוקס. הם מנסים לשכנע את מי שהיה מצביע אם היה עובר, שאם הוא יצביע הוא יעבור.
אבל זה לא מספיק. הקמפיין הזה הוא האחרון בהחלט. אם לא יעברו באף סקר, כנראה שגם לא יהיו בקלפי. הדיון הזה, על פרישה של הרגע האחרון, ייערך במוצאי השבת שלפני הבחירות. לכאורה, לגנץ כבר אין מה להפסיד, אבל מתברר שעדיין יש משהו: הסיכוי הלא-מבוטל לעוד בחירות מחדד את השאלה האם פרישה לפני פתיחת הקלפיות מחזקת או מחלישה את היכולת להתמודד שוב. אם יחליט לרוץ עד הסוף, תוצאה של עשרות אלפי קולות תהיה בסיס למו"מ, תוצאה של אלפים בודדים תהיה מעליבה. הסיכון הוא בהשפלה. ועוד מחשבה אחת – אם הפער בין הגושים יהיה על חוט השערה, והשערה הזאת תהיה הקולות של גנץ, חבריו לגוש יצטערו מאוד. השאלה כמה הוא יצטער.
איזנקוט הציע לגנץ להיפגש. גנץ השיב שישמח. זה דלף לתקשורת והתמסמס. מה היה מציע לו איזנקוט? אולי כיבוד, אולי תפקיד, אולי תמיכה עתידית לנשיאות







