נותרו עוד 18 יום ברוטו לפתיחת הקלפיות – מעט מדי זמן לפעולה גואלת, ל-Game Changer, יותר מדי זמן בהמתנה מורטת עצבים לתוצאות. כמו במשחקים בין נבחרת אירלנד בכדורגל לנבחרת ישראל, יש מטענים גדולים של רגש בשני הצדדים, אבל אין רוח קרב. אלה בחירות נטולות שמחה, נטולות חמדה. הפער בין הציפיות שהרקיעו שחקים למציאות כפי שהיא משתקפת בסקרים זורע דכדוך בקהל מצביעי גוש השינוי; מדוכדכים גם מצביעי נתניהו: ההכרה במחדלים שהיו, בכישלונות, באכזבות, מצטרפת לקרע שנוצר בתוך הגוש בין משרתים למשתמטים, בין מקדשי ציונות למקללי ציונות. התפילות הן אותן תפילות, אבל אלוהים איננו אותו אלוהים. הם מבינים שנתניהו חותר לתיקו, להמשך המצב הקיים, כושל ומושחת כפי שהוא. זה לא חזון שיכול להלהיב את בוחריו.
המלחמה שיבשה אצלו משהו. בעבר הוא היה נזהר מלהציג למבקר המדינה פרוטוקול סודי שעריכתו שקרית בעליל. הוא היה מבין שהוא מקים לעצמו אויבים שלא ינוחו ולא ישקטו עד שהאמת תצא לאור, בכירים לשעבר כמו ראש השב"כ רונן בר והמזכיר הצבאי האלוף אבי גיל, הם ועמיתיהם שהיו שם. התחקיר של רונן ברגמן ויובל רובוביץ' ב"7 ימים" היום חושף את מה שהחסיר נתניהו. הפרת האמונים כל כך שקופה, כל כך בוטה, שהיא כמעט ילדותית.
משנה לשנה מוסיף יגון. טקס הזיכרון , פארק הירקון, שלשום
(מוטי קמחי)
שינוי המשטר היה אמור להיות היהלום בכתר הבחירות, הפיצוי שמעניק הליכוד לבוחריו על ארבע שנים כואבות. התוכנית הייתה הדגל, החזון, הבסיס שמגדיר את הממשלה, הבסיס שמגדיר את הימין. היא הייתה כל כך יקרה לנתניהו ושותפיו, שהצדיקה פילוג מר בחברה הישראלית, החלשה של כוח ההרתעה של צה"ל והזמנה לתקוף את ישראל מבחוץ. בכל השנים האלה סיפרו לנו שהעם תומך בהפיכה בהמוניו. והנה, הבחירות מפציעות, וההפיכה לא קיימת. יריב לוין והמקהלה שאסף סביבו היו ואינם עוד. מסתבר שההפיכה המשטרית מדכדכת אפילו את מצביעי הליכוד.
הקריאה שלא באה
גוש השינוי היה אמור להגיע לבחירות נישא על כפיים של תנועה המונית. תנועה אומרת נוכחות, מומנטום, כוח, שליטה בסדר היום, רכבת שאנשים מבקשים לעלות עליה. הפעם הייתה למפלגות המרכז-שמאל תנועה מן המוכן: מאות האלפים שחברו למחאה המתינו לקריאה; הכיכרות המתינו; הגשרים המתינו. אבל הקריאה לא באה: גם איזנקוט, גם בנט-לפיד, התכנסו לתוך רשימת ההנחיות הקבועה של מערכות בחירות: תקשיב ליועץ האסטרטגי שלך, היצמד לקו שנקבע, לך על בטוח, התמקד באלה שמזוהים בסקרים כמתלבטים, אל תגיד או תעשה משהו שיקומם עליך את הרשת.
הסוגיה הערבית בבחירות היא דוגמה קלאסית לקושי של פוליטיקאים להתמודד עם מומחי הסקרים שלהם. שניים מראשי מפלגות השינוי, ליברמן ובנט, התחייבו חגיגית לא להשתתף בממשלה שתישען על קולות הסיעות הערביות. זה היה מצב הרוח הלאומי אחרי 7 באוקטובר, ובמידה רבה גם היום. מצב הרוח השתקף בסקרים. ראשי המפלגות בגוש השינוי ידעו שהתחייבות מראש תמלכד אותם אחר כך; הם ידעו שזו המלכודת שפורס לפניהם נתניהו. אף על פי כן, הם לא עמדו בפיתוי.
הם העניקו בכך למנגנון התעמולה של נתניהו את תוף הטם-טם שמשתיק את שיח הבחירות. על כל מחדל, על כל סקנדל, מההפקרות ב משרד התחבורה עד ההשתמטות המופגנת של החרדים, התשובה היא מנסור עבאס. השותף הנוח ביותר לכל ממשלה, ימנית או שמאלית, הפך לתרנגול כפרות: כל פשעי חמאס, כל טראומות 7 באוקטובר, הונחו על הכתפיים שלו. ליברמן ובנט יכלו לומר, אוקיי, הבנו את התרגיל, אנחנו נעשה מה שצריך מתי שצריך. במקום זה הם נשבעו חגיגית.
איזנקוט נגרר לשם אבל עצר באמצע הדרך. זה לא יעזור הרבה אם השותפים שלו יטילו וטו על הקמת ממשלה שנשענת על תמיכה או על הימנעות ערבים.
האותנטיות נמוגה
איזנקוט המריא ל-23 מנדטים משום שהיה לו סיפור לספר. מרוקו, אילת, גולני, רמטכ"ל, שכול: לא היה מועמד לראש ממשלה שהיה לו מקבץ סיפורים מרשים כל כך, נוגע כל כך. אין שכבה בציבור הישראלי שלא מוצאת בסיפור של איזנקוט משהו להיתלות בו. הוא הציע לבוחרים עוד סיפור יוצא דופן: מועמד שהוא ההפך הגמור מנתניהו. מה שאין לו ברהיטות, ברטוריקה, באנגלית, בכריזמה, יש לו בטוהר המידות, ברצינות, במתינות, במהות. הוא ההפך מהטירוף שחיינו בתוכו בארבע השנים האחרונות, ההפך במשפחה, בשותפים לדרך, במדיניות הפנים והחוץ, בהתנהלות האישית.
סקר שערך המכון למחשבה ישראלית ושמתפרסם כאן לראשונה בדק את עמדות הציבור בשיטת בורדה: לא בחירה של מפלגה אחת אלא דירוג של המפלגות. הנקודות מתחלקות מלמעלה למטה, מהמועדפת ביותר עד למועדפת פחות, בדומה להצבעת הקהל באירוויזיון. "מה שנראה כתיקו מוחלט בין הליכוד לאיזנקוט כאשר מודדים רק את הבחירה הראשונה הופך לפער ברור כאשר בוחנים את מלוא העדפות הציבור", אומרים עורכי הסקר. "כוחו של איזנקוט אינו נובע רק ממספר הבוחרים שמדרגים אותו ראשון אלא מכך שציבורים רחבים יותר ממקמים אותו גבוה בסדר העדיפויות שלהם".
במדד של כל מערכת ההעדפות, מ-11 עד 1, מפלגת ישר מקבלת ציון של 7.83 לעומת 6.9 לליכוד. "הפער גדול ומובהק", כותבים הפרופסורים אבנר בן-זקן ואורי דוידוב, עורכי הסקר.
הנתון הזה מלמד שמכונת הרעל, שהסתערה על איזנקוט בכל כוחה, נחלה לכל היותר הצלחה חלקית. הוא נהנה מאשראי ציבורי שחורג מגבולות גוש השינוי. האשראי יסייע לו אם וכאשר יקים ממשלת מיעוט.
אלה הבשורות הטובות, מבחינתו. הבשורה הפחות טובה היא שכאשר הגיע ל-23 מנדטים הסיפור נעלם; האותנטיות נמוגה. ייתכן שהסיפור מיצה את עצמו ולא נותר מה לספר; ייתכן שאיזנקוט איבד את עצמו בדרך. הוא הפך מיצרן סדר יום ליצרן תגובות, קול אחד ממיליון קולות ברשת. במונחים פוליטיים מפעם, הוא הפך מחלופה לממשלה למבקר הממשלה, מאלטרנטיבה לקורקטיבה. הסקרים הגיבו בהתאם.
בשתולה, 15 מטר מהגבול, הייתה תשתית תת–קרקעית של חיזבאללה. הלקח מ–7 באוקטובר: צה"ל לא יאפשר את זה
הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה (לפעמים ההכרזות הבומבסטיות בערוצי הטלוויזיה אומרות אמת) קיבלו בשבועות האחרונים אופי של מב"מ, מערכה בין מלחמות, משהו שאפשר לחיות איתו ואפשר לחיות בלעדיו. מנהיגות מנצחת בחירות; חנופה למתלבטים לא בהכרח מנצחת. היו דברים מעולם: שבעה חודשים עברו מרצח רבין לבחירות לראשות הממשלה, בסוף מאי 1996. שמעון פרס עשה כל מה שיעצו לו המומחים, הרגיע ונמנע ממחלוקת, שידל ופייס. הסוף ידוע: מה שנתפס כניצחון בטוח הפך בקלפי לתבוסה מרה.
במלחמה כמו במלחמה: דכדוך איננו אופציה. בוחרים מדוכדכים לא ישקיעו אלפי דולרים בטיסה לארץ ערב הבחירות; בוחרים מדוכדכים לא יעמדו שעה בתור בקלפי. ההתלהבות היא מרכיב חיוני בשכנוע הבוחר הרך; היא מרכיב חיוני גם כשהיא בלוף. נתניהו מבין את זה: לכן הוא מכריז שהסקרים שהוא מחזיק אצלו מבטיחים לגוש שלו ניצחון מזהיר (ובמקביל מכנס רבנים לעצרת חירום להצלת שלטון הימין: עקביות לא הייתה אף פעם הפוֹרְטֶה שלו).
למחרת הבחירות הרצוג יזמין את נתניהו ואת איזנקוט לפגישה בבית הנשיא. הוא יציע להם לחבור יחד לממשלת אחדות. למה? כי זה מה שנשיאי מדינה עושים. במשא ומתן עם נתניהו פותחים בנאומים על אחדות; אחר כך מדברים על רוטציה; בשלב הבא על מי ראשון ברוטציה (נתניהו). עורכי דין משקיעים עבודה אדירה בניסוח ערבויות שיבטיחו שנתניהו יקיים את ההסכם. זה נגמר בגירוש משפיל לאופוזיציה. ב-2015, כשהרצוג היה יו"ר מפלגת העבודה, הוא נכנס למלכודת הדבש הזאת. נתניהו בגד בו; ב-2020 בני גנץ נתפס באותה מלכודת.
איזנקוט איננו הרצוג ואיננו גנץ. הוא יודע שמי שנכנס למטחנת הבשר הביביסטית יוצא ממנה נקניק. בפגישות שלו עם בוחרים הוא מבהיר שהחלפת נתניהו עומדת בראש סדר העדיפויות שלו, גם בראש סדר הזמנים. אם יצטרך להקים ממשלת מיעוט יקים ממשלת מיעוט. אולי זה הנושא שהוא צריך להתמקד בו בזמן שנותר: מה יעשה לאחר הבחירות ומתי, מה יבטל, מה ישאיר. הבוחרים שלו, ואני משער שרוב הבוחרים של שותפיו העתידיים, מצפים למנהיגות. זה הזמן.
מפיק לקחים
צה"ל סיים את חקירת אירועי ה-7 באוקטובר לפני קצת פחות משנה. התחיל הרצי הלוי. סיים אייל זמיר. חקירה מקבילה, באירועי המלחמה, מ-8 באוקטובר עד היום, עדיין מתנהלת. למרבה האירוניה, הווטו שהטילה הממשלה על הקמת ועדת חקירה אפשר לצבא לחקור מה קרה ומה לא קרה: אילו הייתה קמה ועדה, כמו שקמה לאחר מלחמת יום כיפור (אגרנט) ולאחר מלחמת לבנון השנייה (וינוגרד), הצבא היה מנוע מלחקור את עצמו.
הממצאים של הוועדה שחוקרת את המלחמה זוכים בשלב זה לסיווג "סודי ביותר". הם ייפתחו בהמשך. הממצאים של 7 באוקטובר עברו בחודשיים האחרונים תהליך של עיבוד ועריכה, תחת צוות בראשות האלוף אורי גורדין, אלוף פיקוד הצפון הקודם. הממצאים תורגמו ללקחים, שהצבא אמור למסד וליישם. הם לא עונים לדרישה לחקירה רחבה, שתכלול את הדרג המדיני לדורותיו. נחקרו 49 זירות קרב, יישובים וצמתים, נחקרה קבלת ההחלטות בלילה שבין שישי לשבת, נחקרה הקונספציה. 68 לקחים כתובים בחוברת שהופקה. כולם עוסקים בהגנה – הגנה הייתה המשימה שצה"ל נכשל בה ב-7 באוקטובר.
חלק מהלקחים בעלי חשיבות אסטרטגית. שולי ביטחון, למשל. איך ייערך צה"ל לאפשרות שכוח אויב ייכנס בהפתעה ליישוב שמשיק לגבול, מטולה או חניתה או שתולה. בשתולה, 15 מטר מקו הגבול הייתה תשתית, קרקעית ותת-קרקעית של חיזבאללה. משגרי רקטות נפרסו בסמוך. צה"ל לא יוכל לאפשר את זה.
מרחב אבטחה יפריד בין יישובי הגדר לאוכלוסייה מעבר לגבול. הרמטכ"ל הגדיר את המרחב כתנאי הכרחי: אי אפשר לקיים הגנה בלעדיו. מרחב אבטחה הוא לא בהכרח קו צהוב שלאורכו פועלים מוצבים של צה"ל אבל הוא שטח בשליטה של הצבא.
תוכניות ההגנה של צה"ל, בעוטף ובצפון, דיברו על 36 שעות להיערכות הגנתית. לסינוואר או לכוח רדואן בצפון נדרשו שש שעות. ההנחה הייתה שהמודיעין יגשר על הפער בין הלו"ז הצה"לי ללו"ז של האויב. כשהמודיעין כשל ההגנה כשלה: 7 באוקטובר לימד את צה"ל שהוא לא יכול לסמוך יותר על המודיעין בעיניים עצומות. חייבים לשנות את הלו"ז. כוחות ואמצעים יזרמו ליישובים בזמן קצר יותר. פעולות מנע התקפיות ישולבו בהגנה, שתהיה רב-זרועית ואזורית.
לקח נוסף נוגע למתח בין שקט לביטחון. האם להגיב צבאית על כל רקטה, על כל בלון? בשבועות שקדמו לטבח נתניהו קידש את השקט. הלקחים בצה"ל דוחפים עכשיו לפעולה יזומה.
התפיסה הטילה את משימת ההגנה על הצבא הסדיר. 7 באוקטובר לימד את הצבא שהסדיר לא מספיק. צריך ליצור כשירות ליחידות מילואים.
לקחים רבים נוגעים לעבודת המודיעין. צריך להחזיר את המודיעין לתפקיד המרכזי שלו – תיאור האויב, לא יצירת מטרות. אסור להתמכר לטכנולוגיה. התרעה על פעילות אויב תוכל לבוא מכל דרג – גם מהנגדת ו', שהתריעה ולא נענתה.
תוכניות ההכשרה של הקצונה הצעירה, פו"מ ועוד, עוברות שינוי. קציני השדה יצטרכו להשתחרר מהשיח המרצה, המציית, ולגלות ספקנות.
בכל השנים האלה סיפרו לנו שהעם תומך בהפיכה בהמוניו. והנה, הבחירות מפציעות, וההפיכה לא קיימת. לוין והמקהלה שאסף סביבו היו ואינם עוד
יש בעיה בלקחים שמופקים במעמד צד אחד: מטבעם, הם מניחים שהמלחמה הבאה תיראה כמו המלחמה הקודמת, במקרה הזה כמו המלחמה שקדמה לקודמת. הם לא מביאים בחשבון לחצים מדיניים וטריטוריאליים: ישראל, שנחלשה מדינית במהלך המלחמה, נתקלת בהתנגדות גוברת לכל התבססות על אדמת אויב, בעזה, בלבנון בסוריה.
7 באוקטובר לימד אותנו שיעור אכזר בצניעות. היוהרה הייתה החטא; הטבח העונש. ואז באה המלחמה ולימדה אותנו כמה מהר הלקח הזה נשכח. טוב שבצה"ל מפיקים לקחים, אבל השיקום הכולל של תפיסת הביטחון לפנינו. התחנה הראשונה: 27 באוקטובר.
מחובקים בשתיקתם
בהלוויות בקיבוצים לא בוכים. מספרים בשבחו של הנופל במשפטים קצרים, מדודים. קוראים שיר. משמיעים פזמון שאהב או קטע נגינה. בעיקר שותקים. הכל יפה כל כך, זקוף, מכובד ואצילי - הנשים, הגברים, הילדים, הנוף מסביב. אתה מבקש לחבק את כולם ונזהר מלגעת באיש. כשהטקס מסתיים המועקה נשארת. היא לא עוזבת אותך ביום, לא עוזבת אותך בלילה. אתה מתעסק בענייניך, צוחק ומפטפט ואוכל, ואין מוצא. האובדן הוא חלק ממך.
אתה חושב על הלוויות דתיות, שמרופדות בפסוקי שבח לאלוהים, ישועות ונחמות; יש כתובת ליגון, יש מענה. אתה חושב על הלוויות שבהן בוכים וזועקים ומתייפחים מרה, עד שהריאות מתרוקנות, עד שהעיניים יבשות. אחרי התפרקות כזאת, נפשית ופיזית, נדמה לך שקל יותר לחזור לחיים.
טקס הזיכרון הלאומי בפארק הירקון, שלשום בערב, דמה להלוויה בקיבוץ. עד 50 אלף היו שם, מחובקים בשתיקתם. רבים הגיעו לבושים בטי-שירט שעליה תמונת הבן או הבת, האב או הסב. האירוע היה מאורגן להפליא, כתוב להפליא, עצוב להפליא. משנה לשנה הוא מוסיף איכות, מוסיף יגון.
כל אחד מתמודד עם הסיפורים והשירים בדרכו. הסיפור שננעץ בי היה על חיים בן אריה, יהודי דתי, חיים הנהג, שהסיע ילדי בית ספר ביישובי העוטף. הוא נהג באוטובוס שבו פונו ילדים מבארי למלון בים המלח. המראות שספג, ילדים מוכתמים בדם, עיניהם חלולות, שותקים לאורך כל הדרך, לא נתנו לו מנוח. לאחר 19 יום שם קץ לחייו.
רק פעמיים הקהל שבר את שתיקתו ומחא כפיים. פעם אחת כשפדוי השבי אלי שרעבי, שהנחה את הטקס לצד שני כהן, סיפר על המשפחה שאיבד ועל הנחישות שלו ושל הניצולים האחרים להשתקם ולבנות את עתידם מחדש; פעם שנייה כאשר עמרי שפרוני מבארי קרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "ללא חקירה לא נוכל לתקן ולא נוכל לוודא שזה לא יקרה שוב", אמר. "אסור שזה יהיה ויכוח פוליטי. רק אם נתקן נוכל לבנות כאן מקום טוב יותר".
גל עולה ומתגבר של מחיאות כפיים ליווה את דבריו. הקהל קם והמשיך להריע והפסיק רק כאשר שפרוני עבר לנושא אחר.
הדרישה לוועדת חקירה מאחדת את כל ניצולי הטבח, או כמעט כולם. היא מקובלת גם על רוב מכריע של הציבור בישראל. אבל מחיאות הכפיים עשו משהו נוסף: הן איפשרו לאנשים לתת ליגון שלהם מוצא. הייתה כאן אמירה פוליטית, אבל לא פחות מזה, דקה של פורקן רגשי. הם הצביעו בידיים.
