אלוף (במיל') אבי גיל לא נראה או נשמע כמו מישהו שהיה אמור לעמוד על במת ההיסטוריה. ספק אם חשב שיהיה בכלל נוכח באולם שבו היא מארחת את האנשים שעושים אותה. כל כולו - השפה המדודה, חיתוך הדיבור, גוון הקול, שפת הגוף - צועק "קצין" במובן הכי בנאלי וממסדי של הביטוי. הוא מהאנשים שהמערכת מאוד זקוקה להם כדי לתפקד כמערכת, רחוק מדימוי "הגנרל-הפילוסוף" של אביב כוכבי או היהירות הזחוחה של אהרון חליוה. יש בו קצת מן הרובוטיות של יואב גלנט, רק בגרסה הרבה פחות מבעיתה. אפילו השם שלו, "אבי גיל", עובר כמו ניסיון ספרותי מיוזע לתאר פשטות, כזאת שעלולה להפוך גם אלוף בצה"ל לאדם שקוף. העובדה ש"גיל" מתחרז היטב עם "רגיל" היא כבר כמעט פרודיה.
אולי כבר מאוחר מדי. גיל
האלמוניות היחסית ובעיקר החזות הטכנוקרטית של גיל הן מרכיב מהותי בריאיון טלוויזיוני, לא פחות מהדברים שראה בתפקידו כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, והאיש שהעיר אותו ב-7 באוקטובר כשהשעון הראה 06:29. קשה מאוד להסתכל על גיל ולהאזין לו נצמד באדיקות לתיאורים היבשים ונזהר כמו מאש מפרשנויות וניתוחים פסיכולוגיים, ולראות שם מזימה פוליטית מתוחכמת או מאמץ נואל לגלגל אחריות. ואם גיל פועל מהמניעים הללו אזי הוא התבזבז כל השנים הללו בצבא: מדובר בשחקן שהיה גורם לליאור אשכנזי לאבד הרבה שעות שינה.
עם זאת, ההתרשמות הנ"ל שמורה רק לצופים ולצופות שעדיין מעניקים לאמת ולעובדות את המשקל הראוי להן. החלטתו הלגיטימית של גיל, לדבר רק שלוש שנים לאחר מעשה ושנתיים אחרי פרישתו מהצבא, מתוך מחשבה שעדיף שיפקיד את החומרים בידיה של ועדת חקירה ממלכתית, צמצמה משמעותית את מספר האנשים בישראל שעונים על הקריטריון הנ"ל. הקונספירציות הרעילות והשקרים הגסים שגיל ביקש להפריך התחילו להסתובב כבר לפני שלוש שנים ויום, כשלוחמים עדיין הדפו מחבלי נוח'בה ביישובי העוטף. הזמן שחלף לא שיפר את סיכויי ההצלחה שלו.
למעשה, החלק החשוב באמת בריאיון המקיף שהעניק גיל לדני קושמרו ויואב לימור במהדורה של חדשות 12, מגיע דווקא אחרי בירור האירועים שקדמו למלחמה והלילה הגורלי שבין 6 ל-7 באוקטובר. עד אז, הפרטים שסיפר פחות או יותר ידועים ממקורות כאלה ואחרים וגיל מתקף אותם כמי שנכח ותיעד. אולם מכאן נפתחת תיבת פנדורה אחרת: התנהלות סביבת נתניהו. ושם לעדות של גיל, שנותר נוקשה וענייני עד כאב (וזה לא פשוט כשלימור מנסה עליו מונולוגים מהחוג לתיאטרון), יש כבר אפקט של דרמה אפלה, מטונפת ואולי אפילו פלילית לכאורה, שמצליחה לטלטל פעמיים: קודם בגלל הפער העצום בין התגובה רבת החסד של הציבור לעומת הריקבון המוחלט בקודש הקודשים; ואחר כך משום שזה הצליח להם, מעל ומעבר למשוער.
