ההופעה של פול סיימון באצטדיון רמת-גן לפני 15 שנה סבלה מכמה נפילות מתח אבל נהנתה מלפחות רגע מרהיב אחד - הביצוע ל-The Boxer משלהי תקופת סיימון וגרפונקל. ככה שמי שממתין מאז לפיצוי חי מאת אחד מגדולי המוזיקאים היהודים בהיסטוריה, יכול להתמסר עכשיו לאלבום ההופעה החדש של סיימון, The Quiet Celebration Concert.
ההופעה הזו שנערכה בשנה שעברה בסיאטל מתחלקת לשני חלקים שאינם שווים באורכם או בתוכנם. היא נפתחת בביצוע מלא לאלבום האולפן האחרון והיפהפה של סיימון, Seven Psalms - יצירה אקוסטית ומהורהרת שאורכה מעט יותר מחצי שעה ומחולקת לשבעה תתי-פרקים. כשסיימון מסיים איתה הוא עובר לשיוט במעלה ובמורד הקטלוג שלו, עם כמה צלילות עומק דוגמתUnder African Skies שבו משתתפת אשתו, הזמרת אדי בריקל, ו-The Late Great Johnny Ace מהאלבום Hearts and Bones הלא מוערך דיו.
עטיפת אלבום ההופעה של סיימון
(ללא)
לפני שסיימון יצא לסיבוב ההופעות הזה הוא חשף שהוא סובל מירידה בשמיעה והוסיף שאינו בטוח ביכולתו לבצע את שיריו כבעבר. גם הגיל (סיימון היה בן 83 בעת הקלטת המופע) ניכר. חלק מהביצועים כאן, כמו למשל ל-Graceland הפותח את החלק ה"להיטי" של הסט, רחוקים מלהסעיר, אבל סיימון מפצה על החולשות הנוכחיות שלו בדרכים אחרות. הוא מקדים כל שיר עם סיפור קצר על כתיבתו, והלהקה שסביבו מספקת מעטפת איטית מתבקשת אבל בעיקר חמה ועוטפת.
לפני כשלוש שנים, כשכתבתי כאן על Seven Psalms לראשונה, ציינתי שהוא מזכיר ברוחו שני אלבומי פרידה של ענקים אחרים - You Want It Darker של לאונרד כהן ו-Blackstar של דיוויד בואי. למזלנו סיימון עוד איתנו, אך סביר להניח שהתיעוד החי הזה מהווה את סיום דרכו כאמן מופיע.
בהתחשב בכל אלו, החגיגה השקטה של סיימון מתקבלת במין שמחה מהולה בעצב. כשהוא מגיע למשל ל-Me and Julio Down by the Schoolyard, סיימון המבוגר שבאוזניות מתחבר עם הצעיר שביצע את השיר הזה פעם בראשית הסבנטיז.
כשסיימון פותח את ההדרן עם שלוש מהקלאסיקות הכי גדולות שלו, כבר קשה לעצור את הרטט שעובר בגוף. התיפוף האייקוני בפתיחה של Ways to Leave Your Lover 50 בוצע בהילוך איטי ומתפתח לשיר עם גוון ג'אזי יפה. אחריו מגיעים הבאנקרים של סיימון וגרפונקל - The Boxer, המבוצע במקהלה עם הקהל ולאחריו, The Sound of Silence שלא איבד גרם מיופיו גם כשהאגדה המבוגרת ששרה אותה עכשיו רחוקה מלהיות מה שהיא הייתה בסיקסטיז.
