בשנת 2019 ביצעה רוסיה ניסוי בטיל שיוט גרעיני. הוא כשל וצנח לקרקעית הים הלבן בצפון רוסיה. זמן קצר אחר כך אירע פיצוץ גדול באזור הנפילה, שגרם לעלייה חדה ברמות הקרינה בסביבה. המודיעין האמריקאי העריך כי הפיצוץ התרחש במהלך מבצע רוסי לחילוץ הטיל מקרקעית הים. לפחות חמישה מדעני גרעין ועובדים של חברת האנרגיה הרוסית הממשלתית רוסאטום נהרגו. רוסיה מיהרה להכחיש כי מדובר בטיל גרעיני, אבל רוסאטום פחות או יותר הודתה בהמשך שזה מה שקרה.
עכשיו דמיינו טיל שמנסה לשלוח כור גרעיני של ממש לירח ונופל לאוקיינוס. זה נשמע כמו מדע בדיוני מסוכן במיוחד, אבל עד לפני שנים ספורות גם האפשרות שבינות מלאכותיות יצליחו להשתלט על העולם נראתה כמו סתם מדע בדיוני. כשהמעצמות הגדולות נמצאות במירוץ היסטרי להצבת כור גרעיני בחלל, התרחיש הזה נמצא מעבר לפינה.
ככה זה ייראה. הדמיית הכור הגרעיני של ארה"ב על הירח
(nasa)
הרפתקה מסוכנת
לפני כחודשיים ביקשה סוכנות נאס"א מקבלנים פרטיים להיערך לבניית כור גרעיני המסוגל לשרוד מסע בחלל ולפעול ללא תחזוקה בקרבת הקוטב הדרומי של הירח. תאריך היעד לשיגור: דצמבר 2030. המטרה: להקדים את רוסיה ששואפת להפעיל כור על הירח עד שנת 2036, כחלק משותפות לא מאוד חשאית עם סין. ב-1961 איתגר הנשיא ג׳ון קנדי את טובי המדענים האמריקאים ״להנחית אדם על הירח עד סוף העשור״. עכשיו המטרה היא להציב כור גרעיני שיתפקד על הירח תוך ארבע שנים.
עוד לפני משלוח הכורים הגרעיניים מתכננת ארה״ב להציב שוב אדם על הירח במסגרת פרוייקט ארטמיס. טיסת הניסוי השלישית מתוכננת לקיץ הבא והטיסה המאוישת ארטמיס 4 מתוכננת לתחילת 2028.
המירוץ המעט דיסטופי להצבת הכור על הירח כנראה בלתי נמנע, והוא נוגע לעתיד חקר החלל כולו. למשל, "יום ירח" נמשך כ-14 ימי ארץ, ואחריו מגיעים 14 ימי ארץ רצופים של עלטה מוחלטת. בימים האלה פאנלים סולאריים אינם מייצרים אנרגיה והטמפרטורות צונחות למינוס 130 מעלות. כור גרעיני מספק חשמל וחום רציפים 24/7 ללא תלות באור השמש. גם כל שאיפה להגיע למאדים, שלא לדבר על לייצר שם תנאי מחיה, זקוקה לאנרגיה גרעינית.
הקמת בסיס על הירח קריטית לחיפוש משאבים ושיגור משימות אל מעמקי מערכת השמש. כל זה הופך את השליטה בגישה למשאבי הירח לחיונית, והמעצמות סבורות כי כור גרעיני הוא הבסיס לכל השאיפה הזו, אבל מדובר בהרפתקה מסוכנת.
כמו במקרה של הטיל הרוסי מ-2019, שברי כור נופלים ארצה עלולים לפזר חומרים רדיואקטיביים, כפי שאירע בקנדה בשנות ה-70. גם פיצוץ או התכת ליבת כור על פני הירח עלולים להפוך אזורים שלמים בו לאסורים לכניסה. שלוש המדינות מבטיחות שהכורים יהיו במצב ״לא-פעיל״ עד הגעתם לירח, אבל קשה לסמוך היום על מלה של מנהיגי המדינות האלה, בוודאי כשהמירוץ הזה הוא גם כמובן מפגן כוח לאומני.
מדענים מובילים מזהירים כי הממשלות פועלות במהירות רבה מדי בעידן של חקר חלל שידע בשש השנים האחרונות שורה של כשלים — טילים סיניים, אמריקאיים ורוסיים התפוצצו, ופסולת חלל נופלת אל כדור הארץ באופן קבוע. "תמיד יתקיים מרוץ לחלל, ואם משלבים בו אנרגיה גרעינית, המצב עלול לקבל תפנית מסוכנת הרבה יותר", אמר לניו יורק טיימס אדווין ליימן, מנהל תחום בטיחות האנרגיה הגרעינית בארגון "איגוד המדענים המודאגים" (Union of Concerned Scientists).
הדד-ליין שנדחה
בכל הקשור לאנרגיה גרעינית בחלל, אין לרוסיה מתחרים. היא שיגרה למסלול סביב כדור הארץ למעלה מ-30 כורים – בעיקר בשנות ה-70 וה-80, על גבי לוויינים מתקופת המלחמה הקרה – ומחזיקה במלאי הגדול ביותר של מה שנחשב לדלק הגרעיני הבטוח ביותר למשימות חלל. כור החלל האחרון שנאס"א בדקה, בשנת 2018, השתמש באורניום מועשר מאוד, שהוא קל וזול יותר לשיגור מדלקים אחרים, אבל השימוש בו מסוכן כי הוא עלול להפוך לנשק גרעיני. זה מותיר את האפשרות להשתמש בדלק מאורניום מועשר נמוך, רק שלאמריקאים אין מספיק ממנו והם לא יכולים לייבא מרוסיה בגלל האיסור שהוטל ב-2024 על ייבוא כזה בעקבות המלחמה באוקראינה.
עד היום השקיעה ארה״ב למעלה מ-20 מיליארד דולר בתוכניות גרעין לחלל. בחודש שעבר בחר הפנטגון בחברה בשם אנטארס" (Antares) לפיתוח והדגמה של מיקרו-כור לחלל, ונאס״א מאיצה את לוח הזמנים שלה מחשש שכור רוסי-סיני עלול ליצור בפועל אזור אסור לכניסה על הירח. צעד כזה עלול למנוע דה-פקטו מאסטרונאוטים ורכבי סיור אמריקאים גישה לחלקים נרחבים של הירח, מה שבפני עצמו מנוגד לאמנת החלל החיצון מ-1967, אבל הסכמים בינלאומיים הרי מופרים עכשיו מדי יום.
למרות תחושת הדחיפות, תאריכי היעד של כל המעצמות נדחו שוב ושוב, ומעט מומחים סבורים שהן יעמדו בלוחות הזמנים שקבעו. לאף אחת מהן אין אפילו רכב נחיתה מוכח המסוגל להנחית חומרים כבדים ובעלי פוטנציאל רדיואקטיבי על פני השטח הקשים של הירח. יש, כמובן, את האופציה של שיתוף פעולה בינלאומי כפי שקרה שוב שוב בעבר בתחום החלל, אבל האווירה הגלובלית אינה מותירה אופטימיות רבה.
"ממשלות תמיד השיגו יותר על ידי עבודה משותפת מאשר על ידי תחרות״, אמרה לטיימס קייטי האף, ראש המחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון, ״מדע צוותי-שיתופי בחלל תמיד הצליח להתעלות מעבר לפוליטיקה הבינלאומית העצבנית שלנו“.
