לאורך כל השירות הצבאי של ג'יימי פילה (24) כלוחמת איסוף קרבי, ליווה אותה תליון קטן עם תמונת אביה, שמעולם לא פגשה, לצד החריטה "Daddy's Angel". ״הוא תמיד היה איתי ונתן לי כוח״, היא מספרת כשהיא מביטה בתמונה.
אביה של ג'יימי, ג׳יימס גארטנברג, נרצח באסון התאומים בניו יורק ב-2001, כשאמה הייתה בחודש השלישי להריון איתה. אחותה הגדולה הייתה אז בת שנתיים וחצי בלבד. ״התליון מזכיר לי שאני כבר שילמתי את המחיר הכי כבד על טרור - ושאני חייבת להיות פה ולתרום את החלק שלי, גם אם הוא קטן, במאבק", אומרת ג'יימי.
(יריב כץ)
בבוקר 11 בספטמבר 2001 הגיע ג׳יימס למשרדו בקומה ה-86 של המגדל הצפוני בניו יורק. זה היה אמור להיות יומו האחרון בחברה שבה עבד, לפני מעבר לתפקיד חדש, והוא הגיע לארוז את חפציו. "אחרי אותו יום, הוא אמור היה לעזוב לתמיד", מספרת ג'יימי. אחרי שהמטוס פגע במגדל, כמה קומות מעליו, ופרצה שריפה בקומה שלו, ניסה ג'יימס ליצור קשר עם אשתו ג'יל. "הוא השאיר לה הודעה קולית ואמר שהוא לא יודע אם הוא יצליח לצאת משם ושהוא אוהב אותה ואת אחותי".
אחרי שהתוודעה לגודל האסון, ג'יל פשוט התפרקה ברחוב. "אף אחד לא הבין מה קרה לה, אבל היא כבר ידעה שהוא לא ייצא משם".
באותו בוקר, ניסה ג'יימס ליצור קשר עם ג׳יל. "הוא השאיר הודעה קולית ואמר לה שהוא לא יודע אם הוא יצליח לצאת משם. שהוא אוהב אותה ואת אחותי״, שיחזרה את ההודעה הקולית שהשאיר בטלפון הנייח בבית המשפחה. בשלב מסוים, בעקבות דיווחי החדשות, אמה של ג׳יימי התוודעה לגודל האסון הנורא. ״היא פשוט התפרקה ברחוב. אף אחד עוד לא הבין מה קרה לה. היא כבר ידעה שהוא לא ייצא משם״.
בזמן שהתאבלה על בעלה, החלה ג'יל לספר לאנשים על התינוקת שהיא נושאת בבטנה. "יצא מצב שאמא שלי סיפרה לאנשים באותה השיחה את שני הדברים הכי מנוגדים - השמחה הכי גדולה והכאב הכי גדול״, אומרת ג'יימי.
"ההורים חשבו שארד מזה"
למרות שמעולם לא פגשה את אביה, ג'יימי מרגישה קשר עמוק אליו. “כולם אומרים לי שאני בול מי שהוא היה. גם באופי, גם בתווי פנים. אנשים מסתכלים עליי לפעמים ואומרים 'וואו, את אבא שלך'. למדתי להכיר אותו לאורך השנים, שהיה אדם טוב, שתמיד רואה את האחר, שמאוד אהב את ניו יורק״.
שנתיים אחרי האובדן הכואב, ג׳יל נישאה בשנית לג'יי, והמשפחה עברה לחיות בניו ג'רזי. ג'יימי זכתה באבא שגידל אותה ("הוא אבא שלי לכל דבר", היא מדגישה), ובאח ואחות מנישואיו הקודמים. ״אלו היו חיים רגועים, היה לי הכל. אחרי התיכון כל אחד המשיך לקולג׳ במסלול שלו. אני שיחקתי בהרבה סוגי ספורט, בעיקר סנובורד והוקי קרח. בתיכון עברתי לפנימייה והתאמנתי בסנובורד".
ג'יימי הייתה בדרך להתחיל את הלימודים בקולג' כשהגיעה הקורונה ושיבשה את התוכניות. "כשהעבירו את הלימודים לזום, הבנתי שזה פחות מתאים לי והחלטתי לחכות שנה שנחזור ללימודים פרונטליים״, היא מספרת. בזמן שחיפשה מה לעשות, היא נחשפה בזכות אמה לתוכנית של ארגון "מסע" בישראל, והחליטה לצאת לדרך. "הרגשתי שבאתי למקום שאני לא מכירה אף אחד, וקיבלו אותי בידיים פתוחות. פשוט הרגשתי בבית. בכל מקום שטיילתי, חשבתי שזה המקום הכי יפה בעולם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שרציתי ללמוד על ההיסטוריה של המקום, הרגשתי שאני חייבת להיות חלק ממנו״.
רגע מרגש במיוחד התרחש כשביקרה באנדרטת 11 בספטמבר בירושלים - האתר היחיד מחוץ לארה"ב שבו מונצחים שמות כל הנספים מהאסון. "הלכתי לשם וראיתי את השם של אבא שלי, בתצפית שמשקיפה על כל ירושלים. אני בצד השני של העולם, מול השם של אבא שלי, ברקע נוף יפה בטירוף, ומסביב שקט״.
בקיץ 2021 קיבלה את ההחלטה להגיע לבדה ארצה כדי להתגייס לצה״ל. ״ההורים שלי חשבו שאני ארד מהרעיון, שאני לא רצינית. אמרתי להם שהפעם זה שונה״, היא אומרת. "הם ניסו לשכנע אותי שיש הרבה דרכים לתמוך בישראל. שאפשר להתנדב בעשייה למענה, שאני לא חייבת להתגייס. אבל אני ידעתי שאני חייבת לשרת בצה״ל״.
במאי 2022, התגייסה ג'יימי למחווה אלון ומשם המשיכה להכשרה כלוחמת איסוף קרבי. "עשיתי חיפוש על כל היחידות ושאפתי להגיע לשם. בהתחלה אמרו לי שאני לא יודעת מספיק עברית, אבל הבטחתי שאני אלמד, לא היה שום דבר שהיה יכול לעצור אותי'". אחרי הכשרה מאתגרת, שובצה ג׳יימי כלוחמת בגדוד 727 בגבול מצרים.
“פשוט קיוויתי להישאר בחיים”
חצי שנה לאחר מכן, ב-7 באוקטובר 2023, הוקפצה ג'יימי ללחימה בעוטף עזה. "ב-6 באוקטובר יצאנו לפעילות בלילה, וחזרנו ב-6:30 בבוקר. תכננו להתקלח ולישון. אבל איך שחזרנו התחילו אזעקות. בצהריים הוקפצנו לעוטף, ואיך שהתקרבנו לעזה - היה שקט מוזר, שמבשר על משהו רע״, שיחזרה. ג’יימי החליטה לא לשתף את בני משפחתה במתרחש. "אמרתי לעצמי, אם אני כותבת לאמא שלי שאני אוהבת אותה זה סוג של הודעת פרידה שיכולה להלחיץ. אז החלטתי לא לכתוב לאף אחד, ופשוט קיוויתי להישאר בחיים".
צוות הלוחמות הגיע לאזור מוצב סופה. "זה היה הלם״, נזכרה. ״אנשים מדממים, צועקים לעזרה. הכוח שלנו התפצל, חלק סייעו באיתור אנשים בעזרת הרחפן, ואני הייתי בכוח שהצטרף לקצין שפינה פצועים. הנחו אותנו לחשוד בכל אחד. ׳גם כשאתן חושבות שזה חייל - זה יכול להיות מחבל׳. היינו שם ארבע לוחמות בלבד, ומאחורינו חיילים שנפצעו שאנחנו צריכות לשמור עליהם. שמעתי מאחוריי יריות. בארצות הברית כשיש יריות אתה לומד לרוץ, אבל בסיטואציה הזאת אמרתי 'אם אני קמה אני מתה, אני חייבת פשוט להישאר במקום'״. למרות האומץ וקור הרוח שהפגינה, היא מספרת שהיא "לא חושבת על זה שסיכנתי את החיים שלי, אלא על זה שיכולתי לעשות יותר".
בינואר 2025 השלימה ג'יימי את שירותה הצבאי ושתחררה מצה"ל. כיום היא מתגוררת בהרצליה עם בן זוגה, גם הוא לוחם איסוף קרבי, ומתחילה את לימודיה בארץ. אחיה ומשפחתה נותרו בארה"ב. "אני חושבת מה אבא היה חושב אם הוא היה שומע שיש לו בת שהיא לוחמת בצבא ההגנה לישראל", היא אומרת. "הוא אף פעם לא היה בישראל, אבל כולם - החברים שלו והמשפחה שלי - בטירוף של גאווה".
למרות המרחק מהמשפחה שבניו ג'רזי והגעגועים לענפי הספורט שאין בישראל, ג'יימי מבהירה שכאן זה הבית. "אני שונאת את החום, סנובורד היה כל החיים שלי, אבל כל פעם שאני יוצאת מפה - אני רק מחכה לחזור. באתי לפה, התגייסתי ונלחמתי בטרור, והיום אני פשוט לא מצליחה לעזוב".
