ככל שחולף הזמן, מתחזק הרושם שגם אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדל 7 באוקטובר, היא תתקשה כנראה להגיע לחשיפת האמת. זאת לא רק בגלל הזמן שחולף, מטשטש זיכרונות ונתונים ובורא חדשים, אלא גם משום שעצם המושג "אמת" הפסיק להתקיים בישראל.
ועדת חקירה לכישלונות אמורה להיות צו קיומי בעל קונצנזוס במדינה מתוקנת, אבל בישראל הפך הנושא מאז 7 באוקטובר למקור שסעים שמחולל נזק פנימי כבד. מתוך מניעים אישיים פיתחה ההנהגה בראשות נתניהו אמת משלה לגבי שורשי הכישלון, וכדי לחזק את אחיזת הנרטיב בציבור הוא נופח לממדים של השקפת עולם, ומוליד ניסוח מחודש של כללים ושפה בשיח הישראלי. הנרטיב מגלם חלוקה חדה בין צודקים וטועים, ומלווה בחתירה להציג מנהיגות חסינה מטעויות (שהייתה "קורבן של מערכת ביטחונית שהטעתה במתכוון"), ובדפוסי התנהגות שנחשבו בעבר מוקצים, כמו אי-נטילת אחריות וחוסר יכולת להודות בכישלונות (שחלקם מוצגים בכלל כהישגים).
הציבור המבולבל זכאי היה מזמן לחקירה נוקבת ויסודית של שורשי המחדל, שתאפשר להימנע מטעויות שבפועל חזרו על עצמן לאחר 7 באוקטובר, למשל מיזם GHF הכושל בעזה, והכילו בקרבן את זרעי "הקונספציה האם". במקום זאת, מקודם שיטפון של קטעי מסמכים סלקטיביים, המצאות ותפיסות מעוותות שלא התקיימו בעבר, ובראשן תיאוריות קונספירציה, דוגמת "מרד גנרלים" ואף בגידה, שכבר עתה מיתרגמות לדה-לגיטימציה מסוכנת כלפי שחקנים מבית, ועלולות להביא לערעור על כללי המשחק, לרבות כיבוד הכרעות העם או שינוי מדיניות של ממשלה עתידית. וכך, דיון שאמור היה להיות ענייני הופך למאבק יצרי ואפל שבמסגרתו מועלים טיעונים שעלולים לתעל לחיכוך פנימי קשה, ובראשם שאותם הכוחות שניסו להכשיל את ההנהגה הנוכחית לפני 7 באוקטובר, מתחרים בה כעת בבחירות, אהודים על אויבי ישראל, ואם ינצחו יהיה זה קץ המדינה.
"האמת" הפכה אפוא לאחד הקורבנות הבולטים במלחמה, והיעלמותה הופכת את ישראל לאומה פוסט-מודרנית שבה אין עובדות, הכזב הפך שגרה, ולא ניתן להגיע להסכמות בשום נושא. על רקע שיח פנימי כה בוטה, מתחזקת הסבירות כי גם אם תוצג "אמת" בתום חקירה מקיפה היא תיהדף, ייטען שהרכב הוועדה שמונתה לא לגיטימי, שמסקנותיה מוטות ואף שאין לשתף עימה פעולה.
הדיון על תחקיר 7 באוקטובר הפך לפצע לאומי שלא מפסיק לדמם ומחייב לימוד מההיסטוריה, בפרט איך נוצרים זיכרונות קולקטיביים משסעים שפוגעים בחוסנה של חברה ומפוררים מדינות. הטראומה מלפני שלוש שנים יכולה הייתה להיות כור היתוך של ישראליות חדשה, חוויה של דור שמתוך תופת המלחמה מגדיר עצמו ומנסח חזון ויעדים משותפים, אבל בשל מאמצי הינדוס תודעה שמקורם באינטרסים אישיים ופוליטיים היא הפכה לאחד הקרעים החריפים בתולדות המדינה, כזה שגורם לאויבי ישראל לטעון כיום כי ייתכן שגם אחרי המהלומות הקשות שספגו מאז 7 באוקטובר, ייתכן ונבואת סינוואר בדבר התפוררות ישראל בכל זאת תתגשם.
7 באוקטובר הולך ומבסס מעמד של כישלון שנגזר עליו כנראה להיות יתום. קבוצה מצומצמת יחסית של בכירים ביטחוניים לקחה אחריות אישית, הודתה באשם והתפטרה (בניגוד לאחרים שמנסים להתנקות באמצעות טענה שלא היו חלק מ"ליקוי המאורות הקולקטיבי"), חלק מגופי הביטחון ביצעו תחקירים פנימיים (אם כי אלה נעשו על ידי אנשים מתוך המערכת ועדיין מחייבים בדיקה חיצונית), ובמדיה ובאקדמיה מקודמים אומנם מחקרים שמחליפים הלכה למעשה את התחקיר שהממשלה מסרבת לקדם, אך אין לעיתונאים ולאקדמאים גישה למגוון החומרים שצריכים לעמוד לרשות ועדת חקירה ממלכתית. כל הפערים מציבים מכשול מהותי בדרך להבנה מהם מקורות הכשל והמסקנות שנדרש לאמץ, ואיך לא ניפול שוב במחדל דומה, כפי שאירע לפני שלוש שנים לאנשים שהבטיחו כי למדו והפנימו את לקחי 1973.
המאמץ האגרסיבי לבסס "אמת חלופית" לגבי כשלי העבר מוליד עשייה חד-ממדית ובמסגרתה מקבלי ההחלטות הנוכחיים מבקשים לכאורה לבדל עצמם מקבוצות שטעו (בלי להתחבט בעובדה שהם הובילו את עיצוב המציאות עד 7 באוקטובר), ולהציג עצמם כמפוכחים וכמבשרי תיקון לאומי. גם ללא ועדת חקירה, מועלות מסקנות ולפיהן תהליך אוסלו וההתנתקות היוו חטא היסטורי קדמון (למרות שרבים ממקבלי ההחלטות הנוכחיים אימצו ותמכו בהם בעבר), ומוצגת "התפכחות" בדמות ייזום עימותים ואיתור מתמיד של אויבים (כפי שניכר במקרים של הרשות ומצרים), ננקט יחס בוטה וחסר תקדים כלפי העולם (כפי שמגולם במשבר המתעצם עם בריטניה והעולם הערבי), ומנורמלים מונחים שנתפסו בעבר כמוקצים, כמו "טרנספר מרצון" (שלא ניתן לבצעו בלי פשעי מלחמה והיקלעות למצורעות בינלאומית), והקמת מדינה אחת בין הים לירדן, שלא תאזרח מיליוני פלסטינים אך נטען שתהיה דמוקרטיה מתקדמת ומקובלת גם כשתנהג לפי חוקי מקרא קדומים.
הציבור הישראלי חייב להכיר כי עם שאינו רוצה או מסוגל להתמודד עם האמת, או תובע אותה מהנהגתו, נגזר לחיים בשקר מתמשך, תוך התמכרות לפנטזיות ואיבוד חוש ביקורת ובוחן מציאות מדויק. עם שכזה מועד לחזור על משגים וסיכוייו לצעוד לעבר אסונות היסטוריים גדלים דרמטית.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
