אני לא קונה את ההערכה המקובלת שמיהרה להגדיר את מערכת הבחירות ככזו שעל אף שהיא "גורלית", אין בה מתח ועניין. ההנחה המקובלת היא שנתניהו דאג להרדים את הבוחרים ולהשכיח את הקטסטרופה של 7 באוקטובר, ושהמועמדים שמעוניינים להחליף אותו נכשלו בהבערת השטח. אז זהו שלא. הבוחר לגמרי הפנים מה קרה כאן ומי אחראי לכל העיוותים שחיינו מלאו בהם. הבוחר זוכר והבוחר יעניש את הממשלה הזאת שמסרבת לשאת באחריות על מעשיה, וכל הדמויות ששטפו אותנו במסרים של פילוג ושנאה הדדית יסולקו ויוסרו ממצגי ההוצאות האדירות ששילמנו להן על כלום. אז עצה לקוראות ולקוראים שלי: תפנימו שלסקרים אין ערך לבד מהעובדה שהנתונים שמתפרסמים בהם מפרנסים שעות של קשקשת בטלוויזיה. ועוד משהו: דונלד טראמפ מנהל גם אצלנו את מדיניות הביטחון ולכן לא יהיה המשך למלחמה מול איראן, לבנון ,סוריה ועזה, לפחות עד אחרי בחירות האמצע בארה"ב והבחירות בישראל. זה נורא אבל זה נכון: ישראל נמצאת תחת כינוס נכסים שלא מאפשר לה לנהל מדיניות בטחון עצמאית. בקיצור, נתניהו יוחלף אחרי ה-27 באוקטובר כפי שניתן לצפות מישראל שאני מכיר, שלא איבדה את דעתה.
פרידריך ניטשה ייזכר גם לדורות הבאים כמי שהכריז על מות האלוהים. במקרה שלנו, זכרו את הדברים שכתב בספרו "אנושי, אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח": "זרמי מים חזקים סוחפים איתם הרבה אבנים וגרוטאות. זרמי רוח חזקים סוחפים איתם הרבה ראשים טיפשים ומבולבלים".
בימים האחרונים צויינו שלוש שנים לפוגרום שמחת תורה. הסיפורים הילכו עלינו תוגה. ביום חמישי בלילה הייתי בחתונת בתו של חבר קרוב, ושם התחזקתי נוכח הפגישות עם דור צעיר שנלחם במלחמה האחרונה בלי חשבון ובלי שחשש לחייו. הם נתנו הכל למען הרגעים הללו, כשהבינו שאם לא הם – לא יהיה כאן סיכוי לשרוד. אחד מידידיי שלח לעזה שני בנים, ואני חשבתי על שלוש שנות המלחמה כאן, שבמהלכן הורים נדרשו להיות שותפים לגורלות הילדים שלהם.
לפני כמה ימים צפיתי בהצגה "אגממנון" מאת אייסכילוס בתיאטרון הקאמרי, שעובד לשפה קליטה שהתמודדה עם הדילמה על בנו של השליט, בתמורה לשחרור יותר ממאה שבויים. הצטערתי שבפיהם של שחקנים נפלאים כל כך ניתן טקסט זול כל כך, מתוך כוונה לקרב את הצופים. חוץ מזה היה שם יותר מדי שימוש בקטשופ כדם ורגעים היסטריים שנועדו לחבר אותנו שוב לרגעי אימה של חטיפת מטוס. חבל.
לאונרד כהן כתב את "ספר הכמיהה" אחרי שבילה שנים במנזר בודהיסטי. "אמרו לך, 'לך עם הזרם', אבל כפי שאתה יודע מלימודיך אין כל זרם ולמעשה גם אין כל הליכה או שיבה". כהן מציף אותך בחדירה לנפש: "הזמן שלי אוזל ועדיין לא שרתי את השיר האמיתי, השיר הגדול. אני מודה שנדמה שאיבדתי את אומץ ליבי. מבט במראה, הצצה אל תוך ליבי גורמים לי לרצות לסתום את הפה לנצח".
שירים חודרים לנשמה ולא מניחים לה.