"הארץ המובטחת" מוכיחה שסוגת הדוקו-ריאליטי טראש יכולה לגרום גם לדיכאון. הרעיון שעומד בבסיסו חמוד: עולים חדשים מגיעים לישראל ואמורים להיות מוקסמים ממנה. הם יוצאים לדייטים, מוצאים עבודה ונפגשים עם האוכל המקומי הנפלא. תוך שבועיים הם אמורים להחליט אם מתאים להם לגור פה, ואם להפוך מתיירים לעולים חדשים.
אלא שקשה להבין מדוע הם צריכים לבחור בישראל המוצגת בריאליטי הזה. בכל מקום הם פוגשים "חמימות" שהיא למעשה וולגריות וחוצפה ישראלית שבטעות נחזית לישירות. אחד המתמודדים גם הולך לראיון עבודה בפרקליטות, במקום שחטף טיל איראני ונראה כמו בניין עזתי ועדיין לא שוקם. אחר כך הוא מקריא למצלמה כתב אישום מלא בקללות. ממש ישראל היפה. האינטראקציות שלהם עם ישראלים עושות חשק לעלות על המטוס הראשון הביתה: מדי פעם צועקים עליהם, מדי פעם ילדים שואלים אותם אם במדינה שלהם יש ממ"ד, אחר כך הם נדרשים לעבור סדנת קרב מגע ונשק כי אולי יתנפל עליהם מישהו ברחוב. אלה החיים פה, על פי רשת 13? מדכא ממש. כל זה ברקע תל-אביב עמוסת הפקקים ועבודות הרכבת הקלה. לפחות שמו אותם בדירה יפה.
עושה דווקא חשק לרדת מהארץ. "הארץ המובטחת"
גסות הרוח, שמוצגת פה כאותה חמימות ישראלית מפורסמת, פוגשת את העולים הפוטנציאליים בכל פינה. אבל נראה שהם דווקא מוקסמים ממנה, או שאולי רמזו להם שכדאי להם להיות מוקסמים ולחייך, אחרת מאיפה יבואו העוקבים באינסטגרם? יש גם משפיענית רשת שלומדת איך להיות משפיענית בארץ - כלומר לדחוף מיקרופון לתוך הפרצוף של אנשים ברחוב. איזו עבודה מרתקת וחשובה. באמת שאין לנו מספיק רילס באינסטגרם בהם אנשים רנדומליים מביעים את דעתם על הסוגיה הרת הגורל: "האם גבר ואישה יכולים להיות רק ידידים"? ויש גם "יום כיף בקיבוץ" - כי אי אפשר לדלג על אף קלישאה.
המשתתפים עצמם חמודים, ודווקא בגלל זה מתחשק להכיר אותם מעבר לתגובות שלהם לישראלי התורן שנדחף להם לחיים. מה הם משאירים מאחור? מה באמת מושך אותם לכאן? התוכנית עסוקה כל כך בלהראות להם כמה אנחנו מיוחדים ושונים וכמה נעים פה למרות כל הצרות, עד שהיא כמעט שוכחת לברר מי הם.
קשה שלא לחשוב על הראיון של אסף רפפורט אצל רוני קובן, בו הוא לא הציג חזון ברור אלא בעיקר רצון לנצח את המתחרים. מעניין אם הוא חושב ש"הארץ המובטחת" תביא לו את הניצחון המוחלט. היא אולי תביא למשתתפים החמודים כמה אלפי עוקבים חדשים ואם יהיו להם מזל הם יקבלו מדי פעם אייטם באחד מעמודי הבידור הזולים.
בקטנה
לוסי אהריש ושי גולדן יצאו לפגוש את מצביעי החברה הערבית במסגרת סדרת הכתבות "בדרך לבחירות" ויצאה להם כתבה מקסימה ורגישה, גם אם זה יהיה קצת קשה לעיכול עבור חלק מהצופים. מתברר שמאחורי המושג "הקול הערבי" יש גם בני אדם, ולא רק חישובי מנדטים. היה אפשר לוותר על הכותרת "האם הם ינהרו לקלפיות" - אבל לא נהיה קטנוניים.
