משינה נולדה מקצף הגלים של מלחמת לבנון הראשונה, ומאז היא חלק מהסיסמוגרף של מדינה שרוצה עתיד מתוק אבל מתקשה אפילו לקום בבוקר ולנסוע לים. דווקא בגלל שהמסע שלה משקף בצורה כזאת או אחרת כל פנייה וטוויסט בדרך, סיבוב ההופעות לציון 40 שנים ללהקה שנחתם זה עתה היה רגע חד וצלול של נחת. התברר שבתוך הכאוס, המצוקה וחוסר הוודאות, משינה נתנה לקהל שלה - כולל נוער שזה נהיה הקטע שלו כאילו שהשנה היא 1994 - את מה שהוא זקוק לו כאן ועכשיו: להיטים וכל כך הרבה מהם בהגשת להקה שלא רק יודעת מה היא עושה על הבמה, אלא גם עדיין אוהבת את זה. אולם זה לא רק העבר של משינה שנשאר רלוונטי אלא גם ההווה שלה. "כמו דובים", השיר שהוציאו לאחרונה, הוא מהמוצלחים בגלגול המאוחר של הלהקה. בטקסט שכתבו שלומי ברכה ויובל בנאי יש גם שורה אחת יפה במיוחד: "שירי מלחמה נשארים בעורף/שירי אהבה נכתבים לבד". והשירים של משינה? הם עוד יקברו את כולנו.
(אורית פניני)
