רצח במסיבת האלווין // אגתה כריסטי } תרגום: מיכל אלפון } עם עובד } 298 עמ'
המלצתי לחברה שמתגוררת באנגליה לקרוא את ספרה של אגתה כריסטי, 'רצח במסיבת האלווין', והיא תמהה. לא על ההמלצה, אלא על מסיבת האלווין שנערכת באי הבריטי, ואכן, כמו כדי לאשר את תמיהתה, גם אריאדנה אוליבר, סופרת הבלש המתארחת בוודלי קומון, שם מתרחשת עלילת הספר, אומרת ממש בפתיחתו "הפעם האחרונה שראיתי דבר כזה הייתה בארצות-הברית".
ספרה הראשון של כריסטי, 'הפרשה המסתורית בסטיילס', יצא לאור ב-1921, 48 שנים ועשרות ספרים לפני 'רצח במסיבת האלווין' (שבאנגלית נקרא פשוט "Hallowe’en Party"), ואנגליה השתנתה בינתיים במידה ניכרת. זו אנגליה שבה נחגגת מסיבת האלווין עם דלועים, ממש כמו מעבר לאוקיינוס. לא פלא שחלק מהמבקרים קראו את הספר כהזדמנות לראות את המאסטרית כושלת בנוסטלגיה לאנגליה הישנה והטובה. אולם מי שקרא ספרים קודמים של כריסטי יודע שהיא מעולם לא הפגינה חיבה מיוחדת לאחוזות הבריטיות, והביקורת החברתית שלה חדה ומעמיקה כשהייתה.
מעט לאחר פתיחת הספר מצהירה נערה בשם ג'ויס, המנסה להרשים את הסופרת הנודעת, שהיא עצמה ראתה פעם רצח. בסוף הערב מתגלה ג'ויס כשראשה בתוך דלי מים, ללא נשימה כמובן. אולם תושבי העיירה מזועזעים במידה מתונה להתמיה. כולם יודעים שג'ויס הייתה שקרנית מושבעת ונערה בלתי נסבלת למדי, ולכן אין ספק שזה רצח מקרי, איזה נווד שהציץ מהחלון וראה נערה, וכמו שאומר השוטר הוותיק של העיירה: "דברים כאלה לא חסרים בכל עיר וכפר בימינו. גם מבחינה זאת, אני חושב שהמצב הידרדר מאוד מאז צעירותי".
בשונה מהם, אוליבר חוששת שאולי למישהו היה חשוב מאוד להשתיק את הנערה, והיא פונה להרקול פוארו לעזרה. האם שקרן מושבע יכול לומר אמת? האם האמת יכולה לבצבץ מבעד לשקר? כיצד משפיעים שקרים גלויים על אמיתות גלויות לא פחות? ואיזה שקרים מתגלים כשהאמת נאמרת? אמת ושקר, אולי כמו כל רומן בלשי, מובילים את הספר מתחילתו.
לצד גלגולי האמת והשקר, מתגלגלת דלעת נוספת, זו הדלעת המחייכת, מצחיקה ומבעיתה, של המסורת המודרנית או המודרניות המתחפשת למסורת.
עוד לפני הרצח, ומיד לאחר שהיא מתפעלת ממספר הדלועים, אוליבר דנה בהבדל בין האלווין לחג ההודיה ולחג כל הנשמות "זה היום שבפריז הולכים לבתי קברות ושמים פרחים על מצבות", וגברת דרייק, "אישה נאה בגיל העמידה שהמסיבה נערכה בביתה", טוענת שזו אינה מסיבת האלווין, אלא מסיבת "אחת עשרה פלוס", על שם המבחנים שרק מי שעובר אותם בהצלחה יכול להמשיך לתיכון עיוני, אולם מיס ויטאקר מעירה לה שגם השם הזה לא מדויק כל כך "כי הרי ביטלנו את בחינות המיון של גילת אחת עשרה פלוס כבר לפני כמה שנים".
כריסטי מנכיחה את המודרניות של ההתרפקות על עבר, מדומה או אמיתי. טקסים מודרניים לכאורה מחזירים לחיים מסורות עתיקות ומה שנראה כמסורת עתיקה אינו אלא המצאה מודרנית. כך למשל, בגן שנבנה כחיקוי של גנים עתיקים, ושבתחתיתו נמצאת, אולי, באר משאלות. הגן הטבעי והפראי עוצב בידי גנן, ומישהו מאנשי העיירה המתורבתים והמודרניים פראי מספיק כדי לרצוח. מראית העין היא רק מראית עין, ואפילו מה שקורה לנגד עינינו יכול להיות זיוף.
כסיפור שנפתח בהלוואין, הספר מלא ברוחות רפאים, הכפלות ושכפולים. כל דבר שקורה בספר הזה כבר קרה בעבר. אולי. או לא קרה בכלל. הרקול פוארו כבר היה בוודלי קומון. אוליבר, בעצמה כפילה של כריסטי, משיבה על ההצעה לעשות במסיבה איזה שעשוע עם רצח שפעם אחת הספיקה לה. כריסטי רומזת בכך לספר Dead Man’s Folly שבו הוזמנה אוליבר לארגן משחק של תעלומת רוצח, והנערה שיועדה לתפקיד הקורבן נרצחה באמת.
ואם שום דבר אינו כפי שהוא נראה, אולי גם הדיון על מסורת מול חדשנות תרבותית אינו יותר מרד הרינג, הדלעת הכתומה מחייכת כשהיא מטילה צללים עקומים. בסוף הספר, התעלומה נפתרת, ועדיין לא הכול מוסבר. כדי לרצוח נערה בהטבעה בדלי מים, יש צורך באכזריות שאינה ניתנת לרדוקציה לאינטרסים ודחפים, שיש בה אלימות לשם אלימות, לשם הקרבת קורבן.
גברת אוליבר אומרת כשהיא מגיעה לפוארו לבקש עזרה "לפעמים, אתה מבין, אני לא מצליחה לתפוס שזה אמיתי. אבל זה קרה. זה קרה באמת". זה המקום שבו כריסטי מדברת דרך אוליבר, שבו הסופרת מזכירה לנו ולעצמה שמעשי רצח הם אמיתיים, שאף שהאלווין הוא ניסיון להכחיש את האימה הממשית באמצעות הפיכתה לבידור, להפוך את המוות לחגיגה, מקריבים ומפלצות היו ויהיו, כאלה שאת המניעים שלהם אפשר להסביר רק עד גבול מסוים, אבל מה באמת יש בתוך הדלעת? •
