"ב'פה נקום' אתה פשוט יוצא למסע של 45 דקות בתוך שלוש השנים האחרונות שלנו, דרך גלי השבר והתקווה, החטופים, המפונים ואיראן" – כך סיפר הכותב והיוצר נעם חורב, שהתארח בוועידת "האנשים של המדינה" עם שותפו למיצב הווידיאו המרגש, הצלם זיו קורן.
"פה נקום" היא חוויה רב-חושית אשר מורכבת מווידיאו-ארט שבו המבקרים צועדים ברחוב ארוך אשר מורכב מהתמונות שצילם קורן בשלוש השנים האחרונות. לצד התמונות מוקראים בקולו של חורב שירים וטקסטים שכתב, על רקע מוזיקה מקורית.
כשאלי שרעבי צפה במיצב, הוא שמע שם טקסטים שנכתבו בהשראת הראיון שהעניק לאילנה דיין אחרי שחזר מהשבי. "בהתחלה הוא לא זיהה אותם", סיפר חורב, "אחרי שאמרתי לו, פתאום הוא עשה את ההקשר ונפל לו האסימון". מה שאמר אחר כך הפתיע גם את היוצרים. "הוא אומר לי: וואו, מה עברתם", נזכר קורן, "אנחנו? אלי שרעבי, חזרת מהשבי, איבדת את המשפחה שלך, ואתה חושב על מה שאנחנו עברנו?".
החומר הגולמי שתרם קורן לפרויקט היה עצום. "צילמתי בשנים האלה 750 אלף תמונות, ויש במיצג עשירית אחוז ממה שצולם", אומר קורן, "היה לנו נורא קשה לבחור באיזה תמונות להשתמש. הדבר החשוב באמת הוא עם איזו חוויה רגשית אדם מסיים את המיצב".
(זיו קורן)
להעניק תקווה
השניים נפגשו לפני כשנתיים וחצי. קורן התחיל אז לאסוף חומרים לספר הראשון שלו על המלחמה, חיפש כותבים שיספקו טקסטים אשר ילוו את התמונות, ונתקל בטקסט של חורב. "הדברים שהוא כתב נגעו לליבי", הוא מספר, "התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני מוציא ספר על המלחמה ושהייתי שמח להשתמש בטקסטים שלו". בפגישה ביניהם הציע חורב לעשות משהו משותף.
(זיו קורן)
"הוא בציר שלו דאג לתעד, ואני בציר שלי ניסיתי ללכוד את הלך הרוח של ישראל באותה תקופה", אומר חורב, "אנשים נוטים לחשוב שישבתי מול התמונות וכתבתי. לא. התמונות והטקסטים היו קיימים, ואיכשהו הכל התחבר בסוף. היה לנו חשוב שאנשים ייצאו עם תקווה – מראות קשים אנחנו מכירים טוב מאוד".
לדברי צמד היוצרים, עשרות אלפי אנשים כבר ביקרו במיצג שנמצא על גג קניון עזריאלי בתל-אביב. לצד שרעבי ביקרו בו גם חטופים נוספים שחזרו מהשבי. "הם הנושא, לא קהל יעד קלאסי", אומר קורן, "היה מאוד מרגש עבורם לראות דברים שהם לא הכירו".
חורב מוסיף: "יש המון דברים שהם לא יודעים שקרו פה, כי הם היו מנותקים, ופתאום עשינו להם תקציר של שלוש שנים".
קורן מדגיש שהמיצב נבנה מתוך כוונה להיות א-פוליטי לחלוטין: "אין פה גרם של פוליטיקה, אין גרם של ביקורת. אנחנו מתעסקים במה שראינו וחווינו במו עינינו". חורב מסביר כי "המיצב הוא שיר הלל לאנשים שמרכיבים את העם הזה", מזכיר את רוח ההתנדבות והאחדות של הימים הראשונים, ומוסיף: "לצערנו האקלים שוב הפך לפילוג של כעס ושנאה".
כששואלים את השניים על תמונה שזכורה להם במיוחד, הם בוחרים באותה אחת: החייל הבוכה בכפר עזה. קורן הצטרף לחיילים שסרקו את הבתים בשכונת ההרחבה, שנהרסה כמעט כולה ב-7 באוקטובר. "אחד החיילים נעמד מול שולחן שעליו נשארו היין והחלות מערב שמחת תורה", מספר קורן, "החייל הזה פשוט פורץ בבכי, והמפקד שלו בא ומחבק אותו. יש דיסוננס בלראות את החיילים עומדים שם עם אפוד ונשק, עם כל הפסאדה הזאת של חייל וגיבור, ופתאום אתה רואה אותו מתפרק. בתוך הדמות של החייל האמיץ הנפש קורסת".
"האירוע לא הסתיים"
קורן, שתיעד את המלחמה מיומה הראשון, לא מתכוון להפסיק. לפני שבועיים התקשרה אליו שרון קוניו מניר עוז וסיפרה שהמשפחה נוסעת להיפרד מהבית שלה, לפני שבולדוזרים יהרסו אותו. "הם חיכו עד שדוד יחזור הביתה ויראה את הבית, ונסעתי איתם", הוא אומר, "סיימנו את נושא החטופים, אבל צה"ל עדיין בעזה, בלבנון ובסוריה. חזר לנו קצת אוויר לריאות, אבל האירוע עוד לא הסתיים". מבחינתו, מדובר בשליחות. "אני קם כל בוקר בתחושה שאת התמונות שאצלם היום ילמדו בבתי הספר גם בעוד 100 שנה".
(זיו קורן)
לקראת סוף הפאנל, סיפר חורב על רגע שמבחינתו מסכם את החיים כאן: אמה של מאי נעים ז"ל, שנרצחה בפסטיבל נובה, ביקשה ממנו להקריא טקסט בטקס גילוי המצבה. שורה מהטקסט, "תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות", נחרטה על המצבה.
בזמן ההקראה הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. בן זוגו, חיים, שירת אז כתותחן, וחורב לא דיבר איתו כמה ימים. "התחלתי לדאוג", הוא מספר, "סיימתי להקריא את השיר, הוצאתי את הטלפון לראות על מה כל המהומה, וחיכתה לי הודעה שאני הולך להיות אבא. זה היה מדהים, סוריאליסטי וממש סימבולי לחיים שלנו במדינה הזאת: לעמוד מול כל המוות הזה בבית עלמין ולקבל הודעה על חיים חדשים. לא משנה כמה ינסו להרוג, להשמיד ולגמור אותנו, אנחנו נמשיך לסלול כבישים, לבנות בתים ולהביא ילדים לעולם".
