בהודעה לעיתונות הוצגה "דאבל על הכסף" בתור "תחרות הריאליטי הראשונה של כאן". זה אמנם לא מדויק - גם "בואו לאכול איתי" היא "תחרות ריאליטי" – אבל לא צריך לתת לזה להפריע לקיומו של סיבוב נוסף בדיון המעייף על מקומו של הז'אנר בשידור הציבורי. ובכן, אם ה-BBC יכול לשדר את הגרסאות הבריטיות של "מאסטר שף" ו"המירוץ למיליון", המקבילה הישראלית רשאית לשדר פורמט כמו "דאבל על הכסף", שבו המשתתפים והמשתתפות נדרשים להכפיל את הסכום הראשוני שניתן להם באמצעות כישורים כמו יזמות, עבודת צוות ושמירה על קור רוח תחת לחץ. אם רוצים לפתור בעיות יותר דחופות בטשטוש הגבול בין הציבורי והמסחרי, עדיף להתחיל במהדורה ובכתבות בסגנון "איפה לחגוג את כריסמס ובזול".
בידור סביר עם מחלות ילדות. "דאבל על הכסף"
מאידך, הפקת ריאליטי בשידור הציבורי כן מחויבת לסטנדרטים מסוימים. גיוון באוכלוסייה למשל: מבין עשרת הצמדים שלוהקו לעונת הבכורה של התוכנית, אין צמד ואפילו לא נציג ממוצא ערבי, רוסי או אתיופי. העניין הוא לא סימון וי על כלל השבטים שמרכיבים את הפסיפס בישראל – שהוא חשוב בפני עצמו - אלא החמצת מלוא הפוטנציאל של הטיפול בנושאים שעומדים למבחן כבר במשימת הבכורה, שבה הזוגות נדרשו לקחת את 500 השקלים שהוענקו מטעם ההפקה ולחזור עם אלף לפחות.
אחת הסוגיות היא כיצד המרחב הישראלי מגיב לסוגים של אנשים שמנסים למכור לו משהו שהוא ככל הנראה יסתדר היטב בלעדיו. והנה, במקרה של האחים החרדים והחמודים, חיליק וחזקי רוזנברג, הקרע בין החברה החרדית והכללית עולה תוך שניות למרות שהם בסך הכל ניסו לשווק חלת ויז'ניץ'. זאת בדיוק ה"מציאות" שתוכנית כמו "דאבל על הכסף" ופלטפורמה כמו השידור הציבורי אמורים לצלול לתוכה. אפילו ליהוקם של חברים מ-8200 הוא מטאפורה מסקרנת על פריבילגיה ויתרונות פרנסה השמורים לבוגרי היחידה.
מלבד זאת, "דאבל על הכסף" (שיכולה גם להיקרא "המירוץ לרבע מיליון" על שם הפרס הסופי וכמובן הקטע של זוגות מתחרים) היא בידור סביר (רעיון נחמד, סיפורים נחמדים והגשה נחמדה גם אם קצת מתאמצת של אגם רודברג) עם כמה מחלות ילדות. הראשונה, המוכרת מכולן וכזאת שנוטה להימשך גם בבגרות, היא המריחה: המשימה הראשונה מתפרסת על שני פרקים באורך 50 דקות כל אחד, ורק בסופם מתבצעת הדחה. זה מיותר בקשת וברשת ולא נחוץ בעליל בשידור הציבורי.
הבעיה שנייה היא מסך נקי מדי עבור תוכנית שעוסקת לא מעט במספרים, ואלו חייבים להיות מוצגים בצורה יותר תכופה ובהירה. השלישית היא היעדר ממד אינפורמטיבי לתועלת הצופים והצופות (טיפים, נתונים וכד'), גם כדי להדגיש מסרים שתואמים את היעדים של שידור ציבורי וגם פשוט כדי לא לשעמם: בכל זאת, יהיה חבל אם דווקא "דאבל על הכסף" תסיים במינוס.
בקטנה
בסיום הריאיון שהעניק ל"אזור בחירה" (רשת), ניר חפץ התבקש על ידי ברוך קרא להתייחס בקצרה לדליפת התכתבויות הווטסאפ של יונתן אוריך. "הוא ממש הפך לסימבול של הריקבון של סביבת נתניהו הקרובה, שכמובן נובעת מהתפוח עצמו שהוא רקוב", אמר עד האופי המהימן, התפוח שממש נמלט כל עוד נפשו בו מהארגז כשהריקבון החל במפתיע להתפשט. "היה שווה החצי משפט הזה", סיכם קרא בסיפוק. בהחלט היה שווה: הוא הוכיח שוב כמה קל להפוך מתפוח רקוב לתפוח זהב.
