כשהסמית'ס התפרקו לפני כמעט ארבעים שנה, ג'וני מאר, הגיטריסט שהיה אחראי לסאונד המהפנט שלהם, לא נותר חסר עבודה.
בזמן שמוריסי, הסולן שהפך משותף לצ'ילבה, יצא לקריירת סולו, מאר העדיף לחבור לאחרים. מאר שיתף פעולה עם הפריטנדרס, ניגן בתקופת השיא של דה דה של מאט ג'ונסון (אי אפשר לדמיין את האלבום Dusk בלי הגיטרה המופלאה של מאר שם), והיה אחד משלושת הצלעות של אלקטרוניק, סופר גרופ שכללה לצדו גם את ברנרד סאמנר מניו אורדר וניל טננט מפט שופ בויז. למרות שעל הנייר המשולש הזה הבטיח הרבה, בפועל הוא קיים פחות.
(עטיפה של תקליט)
ב-2013 מאר הבין שהגיע תורו לנוע לפרונט. The Messenger, אלבום הבכורה הסוחף שלו, היה רק הפרומו ל-Playland ול-Call the Come שהגיעו לאחר מכן, וחיזקו את ההבנה שמאר הוא לא רק גיטריסט נהדר, אלא גם כותב מיומן. Fever Dreams, Pts. 1-4, הכפול מ-2022, כבר היה מסיבת גיטרות מהנה עם נגיעות אלקטרוניות, שהוכיח שגם אם מאר אינו זמר גדול, כיף להאזין לו.
המסקנה הזו שבה ומתחדדת במהלך האזנה לאלבום החדש והחמישי שלו, The Age of Everything. הקטע הפותח, Spin, יושב על ריף גיטרה חד, ו-It's Time שמגיע קצת לאחר מכן, מהדהד את הגיטרות הנפלאות של ימי הסמית'ס. ב-Ophelia אותה גיטרה אייקונית מנהלת דו-שיח עם מקצב דיסקו כיפי. רגע השיא באלבום מגיע שני שירים אחרי, עם הוואלס הרגיש של In and Out of Love. ולמרות שלא הכל כאן מושלם, ולמאר עדיין חסרה כריזמה כמבצע, עקומת הלמידה שלו מרשימה למדי.
