יש רגע בחיים של מוזיקאי הנמצא בגיל מתקדם מאוד, שבו הוא מבין שהוא כבר לא נדרש להוכיח דבר, ובמקום זה יש לו אפשרות להתיישב מול הפסנתר או הגיטרה ולשוחח עם עצמו. זה בדיוק מה שקורה לאורך Second Song, האלבום החדש והיפה של ניל יאנג עם להקתו הנוכחית, הכרום הארטס.
ליאנג יש שני מצבי צבירה: חשמלי-כועס ואקוסטי-מרגש. ב-Talkin to the Trees מהשנה שעברה הוצג הראשון. בחדש יאנג מניח בצד את השריון החשמלי וחוזר לצליל האקוסטי שאפיין אותו באלבומים כמו Comes a Time ו-Prairie Wind, שהיו עבורו מעין מקומות מסתור ופחות מופעי ראווה.
עטיפת האלבום
שניים מהרגעים היותר יפים כאן מופיעים ב-Casting Me Away from You ו-I'll Love You Forever, גרסאות חדשות לשירים שיאנג כתב במחצית הראשונה של שנות ה-60, לפני שירד דרומה לארה"ב והצטרף ללהקת באפלו ספרינגפילד ולאחריה ייסד את הקרייזי הורס. לשמוע את הקול הסדוק על גבול המשתנק של בן ה-80 פלוס שר טקסט שנכתב על ידי נער בן 17-18 זו חוויה כמעט על-זמנית – כאילו שני יאנגים שרים דואט עם פער של שישה עשורים. המתח הזה לא נשמע כנוסטלגיה זולה; הוא מדגים שכאב אמיתי לא מתיישן, אלא רק משנה גוון.
בין השירים הישנים לחדשים משתרע שיר הנושא, אפוס בן 11 דקות שבו יאנג מהרהר במוות, בזמן ובזיכרון. The Foggy Edge of Time ו-Earth Girl ממשיכים בקו המהורהר, בעוד שב-Soon I Might Be Going יאנג נשמע כמי שמנסח את צוואתו המוזיקלית, לא בפעם הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה.
