על 7 באוקטובר ואי-החקירה. בתחנות אוטובוסים ורכבות ברחבי הארץ ניבטים אלינו על פני דבקיות בלוחות המודעות דיוקני הנופלים. על פי רוב נוספות לתמונת הנופל מילים שאמר - ציווי לכולנו. אך דמי כולם צועקים מן האדמה, ומשפחותיהם וכולנו זכאים לדרוש "לשפך דמם לדעת מה זה ועל מה זה" כדברי הפייטן. יש ויכוח עובדתי לאורך כל הדרך – על התקופה שקדמה, על יום האסון, ועל הטיפול בנעדרים ובשבויים. בשביל להכריע בו דרושה חקירה, בלא שניטע מסמרות מראש. אין שמץ שחר לטענה שוועדת חקירה ממלכתית שתמונה על ידי נשיא העליון תהא מוטה; והיא תהא מצוידת בסמכויות שבחוק לחקור היטב אנשים ומסמכים. רחוק אני מן החורצים מסקנות בטרם חקירה; הגינות הכרחית כלפי כולי עלמא, אך חקירה צריכה להיות סוף סוף. זכרו: קול דמי אחינו אינו פוסק ולא יפסוק.
על הפרטץ' והאנטי-פרטץ'. במטוס של פליי דובאי קרה נס הנסים. דומני שגם מי שאינו מאמין ככלל בנסים יהא שותף לכך. באותו יום בר מזל אמרנו בתפילת הלל "כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי". בוועדת אותות הגבורה האזרחית של נשיא המדינה קראתי ברטט את הסיפורים שאין כדוגמתם. ברכת הגומל בכוונה גדולה היא במקומה, אבל כשמרימים את המכסה אחרי השמחה העצומה, מתגלה פרטץ' ישראלי החוזר על עצמו, בדרך הטיפול באישור טייסים והתנערות כל הגורמים. אני מקווה שככל שחוסר האחריות איננו נטוע בצופן הגנטי שלנו, יש גם תקווה לאנטי פרטץ'. קיום אנשים אחראיים במוקד, דרג מדיני ומקצועי, הוא תנאי הכרחי – מסירות לתפקיד ולא לחלטורות תשנה את התמונה. ואחר כתיבת הדברים הללו בא אסון הנפלים. מה נאמר ומה נדבר.
על התנהגות יהודית קיצונית ביו"ש. קראתי בנשימה אחת את ספרו של הרב בני לאו "בדרך האבות", המתאר מסע לאורך יהודה ושומרון. כמותו גם אני, עוד מצעירותי תומך בהתיישבות בחבלי ארץ שמורשתנו המקראית והלאומית נטועה באדמתם. אבל באיזורי יהודה ושומרון יש הרבה ערבים. רבים מהם שונאינו, אך הם שם ויהיו שם, ויש גם מהם שאינם כאלה; ומכל מקום אנו חבים בהתנהגות נאותה כלפיהם לא רק בשל המשפט הבינלאומי שאנו טוענים לכיבודו, אלא כבני אדם וכיהודים. התנהגות חלק קטנטן אך קולני ואלים מאנשי יו"ש היהודים מוציאה שם רע להתיישבות היהודית ולמדינת ישראל, היא ממאירה פנימית ובינלאומית. נשגב מבינתי כיצד "קומץ" כדברי ראש הממשלה ממשיך בפעילותו, כפי שמתאר בני לאו ומה שעינינו רואות. צווי מעצר מינהליים אינם אמצעי מועדף, אך משתמשים בו כשאין ברירה. ביטול השימוש בהם מול מחדל הטיפול בתופעת ה"קומץ" אומר דרשני. אכן, הטרור הפלסטיני הוא האיום הראשון במעלה, אך אין צורך באיומי משנה של טרור יהודי. ועוד משהו: סיימנו את תקופת המנדט. החלטות על חוות ותפיסת שטחים באדמות המדינה (וכמובן לא באדמה פרטית!) טעונות החלטות סדורות ולא "חומה ומגדל". תוצאת הפרטיזניות היא הרבה מעבר להבאשת ריחנו. ראו נא מצבנו הבינלאומי, בקיזוז האנטישמיות ההיסטורית (עוררתי על כך את ממשלת ישראל כמזכיר הממשלה עוד ב-1987). היש שומע?
על הגזענות ו"אנחנו" ו"הם". נסיונות לפסילת רשימות ערביות או מועמדים ערבים אינם חדשים. הם קורים בכל מערכת בחירות. חלק מן ההנהגה הפוליטית הערבית בדרכיו הציבוריות "מרים להנחתה", ולעתים לא מרובות יש צדק ביוזמת הפסילה. ובגילוי נאות, כיועץ משפטי לממשלה אף יזמתי את פסילת בל"ד בראשות עזמי בשארה, אך פנייתי נדחתה בבית המשפט העליון ברוב 4:7. לא הופתעתי מהכרעת השופט סולברג יו"ר ועדת הבחירות ובית המשפט בקשר לסמי אבו שחאדה. אבל מבט רחב יותר בתמונה הכוללת, במיוחד בימים בו ניסו לפסול גם את רע"מ בראשות מנסור עבאס המציע שילוב, מגלה את הבעייתיות המובנית ביחסי יהודים-ערבים בישראל, שהמשימה לשפרם מוטלת גם על הערבים, אך בראש וראשונה על חברת הרוב, היהודים. איני מדבר בדרוזים ובצ'רקסים – וגם מוסלמים ונוצרים – המשרתים בכוחות הביטחון וגם שופכים דמם למען המדינה. אבל 21% מהציבור בישראל הוא ערבים. הם אזרחים שווי זכויות וזו מדינתם, לטוב ולמוטב. הם שותפי הציבור היהודי. לשיתוף זה יש מקום לתת ביטוי, גם אם הרבה מהתבטאויות מנהיגיהם הפוליטיים הן לצנינים (מה שקורה גם עם פוליטיקאים ישראלים). לגיטימי לחטט בנאומי פלוני ואלמוני ולמצוא סירכות, אבל בסופו של יום אנו חיים בבית משותף ואי אפשר למנוע מחלק מדיירי הבית להגיע לסלון. הדבר אינו הגון ואינו מועיל גם יחד.
על שרי שלנו. ציינו זה עתה עשור להילקח בתנו שרי, משפטנית בוגרת מדעי הרוח ומוסמכת עבודה סוציאלית לוחמת צדק, שטיפלה במסירות במוחלשים אם במשרד הרווחה, אם במבקשי מקלט במשרד החוץ ואם במסגרות אחרות, ונקטפה בטרם עת. שרי הטביעה חותם: בוועדת מבקשי המקלט נוצר לאחר לכתה ביטוי, "עמדת שרי", המייצג יחס לזכויות אדם וחמלה. אנו כואבים את לכתה וגאים בבנותיה אחינעם החיילת, ההולכת בדרך אמה בצה"ל ומפקדת על חיילים על הרצף האוטיסטי, ואביגיל שבמכינה קדם צבאית בערבה.
הטרור הפלסטיני הוא האיום הראשון במעלה, אך אין צורך באיומי משנה של טרור יהודי
