מלחמות לא עושות טוב לראשי ממשלה בישראל. גולדה מאיר התפטרה חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מנחם בגין התפטר במהלך מלחמת לבנון הראשונה. יצחק שמיר סיים את כהונתו בשלהי האינתיפאדה הראשונה. אהוד ברק הובס בבחירות לראשות הממשלה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה.
ערב מלחמת ששת הימים לוי אשכול הופשט מסמכויותיו כשר הביטחון לטובת משה דיין, אף שהמשיך לכהן כראש הממשלה עד יום מותו. רק אהוד אולמרט הצליח לשרוד בג'וב שלו כראש הממשלה שנתיים וחצי אחרי סיום מלחמת לבנון השנייה. לא בתהילה.
אין אפוא תקדים להמשך אחיזתו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה אחרי מלחמת חרבות ברזל והפסקת האש עם איראן - מבחינה היסטורית הוא בדרך החוצה. לכן חבל על כל המאמץ של מפלגות האופוזיציה ויועציהן לגייס ברגע האחרון את הנושא הכלכלי בכלל ואת "יוקר המחיה" בפרט לקמפיין הבחירות. מיותר, לא יעיל ולא מבוסס עובדתית.
הגורם הכלכלי המשפיע (לפי ממצאי מחקרים רבים) על העדפות ההצבעה של הבוחרים הוא לא "יוקר המחיה" אלא השינוי ב"כוח הקנייה הריאלי" של השכר; השינוי בשכר השוטף פחות ההתייקרות של סל הצריכה. כאשר המחירים עולים בקצב מהיר יותר מהשכר, כוח הקנייה שלו יורד והאזרחים חשים עניים יותר. תחושה - מוצדקת - ועשויה לדחוף להצבעת מחאה נגד הממשלה המכהנת. ולהפך: כשהשכר הריאלי עולה ברציפות, גם הנטייה להחליף את הממשלה דועכת.
ומה אומרות העובדות היבשות? הנה הן, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתבססת על אלפי בדיקות מחירים רציפות:
• מאוגוסט 2022 עד אוגוסט 2026, הנתון האחרון למועד כתיבת שורות אלו, עלה מדד המחירים לצרכן ב-13%. המזון (בלי ירקות ופירות, שמחיריהם מושפעים מעונות השנה) התייקר ב-14.6%. באותן השנים עלה השכר הממוצע למשרת שכיר של עובדים ישראלים ב-22%. מכאן שכוח הקנייה הריאלי של השכר לא רק שלא נשחק - הוא עלה בתקופה זו ב-7.7% במונחים של סל צריכה כולל וב-6.2% במונחים של מוצרי מזון.
• במדינות האיחוד האירופי התייקר המזון בארבע השנים שחלפו ב-16.5%. בבריטניה התייקר סעיף המזון במדד המחירים לצרכן ב-21.8%. המספרים קצת מסובכים, ובכל זאת התמונה ברורה: למרות המלחמה והעלאת שיעור המע"מ ל-18%, קניית המזון נעשתה בשנים האחרונות, יחסית לשכר, נגישה יותר. יוקר המחיה הריאלי ירד.
• ועוד נתון חשוב באותו נושא שהביאה השבוע הלשכה לסטטיסטיקה. ב-2024, שנת השיא במלחמה, עלתה ההכנסה הריאלית הממוצעת נטו למשפחה - ריאלית, לאמור בניכוי אינפלציה - ב-1.3%, ואי-השוויון בהכנסות הצטמצם בכ-5%, לראשונה זה שנים! הירידה בפערי ההכנסות נטו היא תוצאה של גידול ניכר בהעברות של המדינה למשרתי מילואים, למפונים ולמי שרכושם וביתם נפגעו. היא נכונה חברתית ובשנת בחירות גם נכונה פוליטית. את תוצאות הבחירות היא לא תשנה.
כריכת הספר
ספר חובה
הוא מכנה את המזרח התיכון המשתרע, לפי הגדרתו, מהגבול האטלנטי של מרוקו עד מצר הבוספורוס בטורקיה ועד מדברי לוב באפריקה "קדרה" (Cauldron באנגלית), או בתרגום חופשי "סיר לחץ". סיר לחץ מבעבע שאין בו ולו יום אחד של רגיעה. ללא הרף מתחוללות בו מלחמות בין שבטים, דתות, עדות, מדינות, כתות, אליטות ואידאולוגיות. אין בו פסק זמן מ"הפיכות, מרידות צבאיות, חיסולים, בריתות מופרות ושפיכות דמים", הוא כותב. מתגוששים ומתעמתים במרחב המזרח התיכון סעודים, איראנים, עזתים, ארמנים, כורדים, דרוזים, ערבים סונים, ערבים שיעים, אזרים, יהודים, פלסטינים, יזידים וקהיליות נוספות. החרב המתהפכת עודה משמשת בו "הוכחה לשליטה". המציאות הסוערת הזו דורשת מהיסטוריון, הוא מסביר במבוא לספרו, להיצמד לעובדות ולא ללכת שולל אחרי דעות קדומות ונרטיבים נפוצים.
וכך הוא עושה, בעט של אמן ובדיוק של חוקר. כוונתי לפרופ' סיימון סבאג מונטיפיורי, היסטוריון בריטי-יהודי (בן 61 ונצר רחוק למשפחת הנדבנים מונטיפיורי) שהמוניטין המקצועי והמחקרי שלו הולכים לפניו, ולספרו החדש "קדרה, הולדתו של מזרח תיכון מודרני", שיצא לאור זה עתה בהוצאת אלפרד קנופ. ספריו הקודמים של פרופ' מונטיפיורי על חייו ושלטונו של סטלין, על תולדות ירושלים, על משפחות בולטות בהיסטוריה ועוד זכו לשבחים מקיר לקיר, עובדו לסדרות טלוויזיה, תורגמו לשפות רבות - גם לעברית - והיו לרבי-מכר. גם הספר "קדרה", להערכתי, יהיה להיט גדול. הוא כתוב נפלא, ממוסמך לעומק ומלא וגדוש בעובדות היסטוריות, חלקן נשכחות, ובניתוחים מרתקים. ובכל זאת, אני צופה שהוא יכעיס רבים.
פרופ' מונטיפיורי מסרב להיכנע לאופנות ולשיח רדיקלי המטבל את העובדות ההיסטוריות בדעות קדומות ובתפיסות עולם השליטות באקדמיה "פרוגרסיבית". הוא מבטל עובדתית את הטענות על "אימפריאליזם קולוניאליסטי של הציונות" כגורם האשם בפיגור הנוכחי של ציבורים גדולים במזרח התיכון, ומציג את הסכסוך הערבי-ישראלי כאלמנט אחד ולא מרכזי בקלחת האזורית הסוערת. הוא מרבה לצטט משוררים ערבים מהעבר הרחוק והקרוב ולצידם מנהיגים ערבים עטורי תהילה וכוהני דת נערצים שהטיפו בפרהסיה לחיסול ישראל ולמחיקה מלאה של הנוכחות היהודית כאן, מראשית המאה העשרים ועד ימינו.
פרופ' מונטיפיורי פורס יריעה רחבה, ומזכיר לקוראי ספרו נשכחות לא נוחות. למשל את הוועידה האנטי-ציונית בקהיר בינואר 1969 שאירגן הקג"ב הסובייטי - אז בראשות יורי אנדרופוב - שבה גובשה לראשונה התפיסה שלפיה "ציונות היא במהותה תוכנית של ג'נוסייד, של רצח עם". התפיסה הסובייטית הזו, כותב מונטיפיורי, תורגמה לערבית, הופצה על ידי הקג"ב והשטאזי המזרח-גרמני במזרח התיכון הערבי, "והייתה לגרסה חדשה של שנאת יהודים שתשמש עד ימינו את הכתות של הקנאים האנטי-מערביים".
בכל פרק בספרו מפריך פרופ' מונטיפיורי אוסף נוסף של טענות בלתי-מבוססות, בין השאר על "טיהור אתני" של הפלסטינים במלחמת השחרור, על שורשים עתיקי יומין כביכול של מדינות "מלאכותיות" כמו סוריה, עיראק, לבנון, תימן וסודאן, על "קדושת הגבולות" של מדינות אלו בעיני המערב (לדעתו, "אחד האבסורדים הגדולים" בפוליטיקה העכשווית), על נכונותם הסמויה של ראשי מדינות ערב לשלום אמת עם ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל ועל מתינות כביכול של הממשל האיראני הקנאי של עלי חמינאי המנוח (מונטיפיורי: הוא ואנשי המשטר שלו טבחו בתוך שבועיים וחצי ב-42,000 מפגינים אזרחים לא חמושים וקירבו מאוד את איראן לייצור פצצות אטום).
המזרח התיכון המודרני, מסכם פרופ' מונטיפיורי, הוא "פסיפס זוהר של קהיליות ועמים בעלי זהויות שונות ורבות, זהויות משתנות שאי-אפשר לקטלג מן המוכן". הקהיליות, הוא ממשיך, "נכנסות תכופות לסכסוכים פנימיים וחיצוניים ואחר-כך לבריתות לא צפויות בין אויבים לשעבר". את המלחמה ברצועת עזה שבאה אחרי "מעשה הטבח הגדול בעם היהודי מאז השואה" הוא מתאר כ"שורה של התפרצויות אלימות", מעל ומתחת לקרקע. ישראל, לדעתו, לא ידעה להתרסן בתגובתה "והפסידה לגמרי בקרב על הנרטיב" ועל דעת הקהל העולמית. הוא מוטרד מאוד ממצבה של החברה הישראלית ה"קרועה מבפנים".
הספר "קדרה", שקראתי בנשימה עצורה והצטערתי שאין בו פרק כלכלי, לא יהיה חביב גם על ממשלת ישראל הנוכחית. פרופ' מונטיפיורי מבקש לשכנע אותה בצורך קיומי "לאמץ בהקדם את הפתרון של שתי רפובליקות, יהודית ופלסטינית" (בניסוחו הייחודי) החיות זו לצד זו ובכך להפוך את הניצחון הצבאי לתהליך מדיני חיובי. "הבחירה כיצד שני העמים הללו יחיו, באיבה או בשלום, בדם או בדבש, מוטלת עליהם עצמם", הוא פוסק, ומסיים: "שלום יהיה אפשרי רק כאשר הרוב יקשיב ויקבל בהבנה את הנרטיב של המיעוט. זו משימתו של ספר זה".
ספר חובה היסטורי ומדיני שיהיה אבן דרך בהבנת המזרח התיכון. למי שרוצה להבין.
