עשרה ימים לפני הבחירות, ונדמה שכל התחזיות על בחירות סוערות - מתנפצות. יכול להיות שאלה הבחירות החשובות ביותר. אבל גם הישנוניות ביותר. בעיקר משום שהן משעממות. זה לא שאין נושאים לאומיים שהיו אמורים להיות במוקד הוויכוח הציבורי. אבל אנחנו בעידן של יועצים. הם מרדימים. וכולנו מפסידים. משום שהישנוניות הזאת משרתת רק את גוש ההשתמטות. ודווקא מפלגות מחנה השינוי החליטו, ביחד ולחוד, על עיסוק מינימלי בנושאים החשובים, הלאומיים, הציוניים, שבהם יש רוב בציבור לעמדות שלהן. רוב הציבור בעד שוויון בנטל. הקואליציה נגד. רוב הציבור נגד השתמטות. הקואליציה בעד. לרוב הציבור נמאס מההפקרות בתחום הפשיעה. הקואליציה בעד שתיקה. רוב הציבור, כולל רוב המתנחלים, רוצים לעצור את האלימות הלאומנית. הקואליציה מסובבת את הראש. מדובר בקומץ, אומר נתניהו. והאלימות נמשכת. רוב הציבור בעד עצירת המפולת המדינית. נתניהו דוהר לקריסה. רוב הציבור בעד לימודי ליבה. נתניהו מצפצף. רוב הציבור בעד הפסקת גזל הקופה הציבורית. הקואליציה הנוכחית, אם חלילה תנצח, תמשיך את הבעיטה במשרתים ותזרים עוד מיליארדים לאלה שבחרו בסיסמה: תמותו ולא נתגייס, נמות ולא נעבוד. אבל מה הנושא המרכזי על סדר היום? עברנו מהמידע על התרעות שקיבל נתניהו ונותר אדיש, להדלפות מהווטסאפ של יונתן אוריך ולהתכתבויות עם עמית סגל. אין ספק שזה עסיסי. אבל אנחנו זקוקים לשינוי. לא לבידור.
יהודים בהפגנה בניו־יורק נגד ישראל, לציון 7 באוקטובר. כרגע הם מיעוט בקרב יהודי ארה"ב. אבל התהליכים כבר ידועים. מיעוט עוין במערכה הראשונה הוא עמדה דומיננטית במערכה השלישית
(CHARLY TRIBALLEAU, AFP)
בעיקר למען ארה"ב
אני נמצא, יורשה לי לספר, במפגש שאורגן ביוזמת אחד ממכוני המחקר החשובים ביותר בוושינגטון. יהודים ולא יהודים. דמוקרטים ורפובליקנים. נדמה שמדובר בעיקר בפרו-ישראלים. הנתונים שהוצגו, גם בטור הזה, על הירידה בתמיכה בישראל, נשמעים מטרידים יותר כשהם נאמרים במרחק דקות מהבית הלבן ומהקונגרס. ועצם העובדה שהתקיים שם דיון שלם על סכנת הסנקציות, לא על איראן, אלא על ישראל – היא עוד עדות על כך שהסכנה רובצת לפתחנו. הדוברים, במובנים רבים, הם השכבה הכי לא מייצגת של הפוליטיקה האמריקאית. הם תומכים בישראל. כמעט דור הולך ונעלם. פעם הם היו חזקים יותר ומשפיעים יותר. אנחנו צריכים להתפלל שהם יחזרו למעמדם הקודם. לא למען ישראל. בעיקר למען ארה"ב. וכן, גם למען ישראל.
בהתחשב בסקרים, מצבנו בארה"ב לא הולך להשתפר. המחנה האנטי-ישראלי עומד לזכות בחיזוק רציני בעקבות בחירות האמצע בנובמבר. באופן לא מפתיע שמעתי את צמד המילים "מדינה פלסטינית" דווקא משני שמרנים בכירים, אחד פוליטיקאי בכיר מהמפלגה הרפובליקנית והשני פרופסור ובעל טור ידוע בעיתון. שניהם השתמשו בביטוי "מס שפתיים", כעצה לשלטון הישראלי. כלומר, שלמו מס שפתיים לרעיון. לא כדי להקים מדינה פלסטינית. גם הם מבינים שזו לא אופציה ריאלית בשלב הנוכחי. אבל צריך לומר את שתי המילים הללו - כדי לשפר את מעמדה של ישראל בוושינגטון. אין שום סיכוי שזה יקרה בקואליציה הנוכחית. השאלה רק אם הטיפשות של הממשלה הנוכחית תעבור בירושה גם לאופוזיציה הנוכחית, אם וכאשר תהפוך לקואליציה.
גל שהתרומם בדרבן
עד כאן החלק האופטימי. מה ששומעים כאן מצעירים יהודים לא נשמע רק אנטי-ישראלי. משום שישראל היא כבר לא העניין. והם כבר משמיעים זמירות אנטישמיות. זו לא טעות. חלקם משוכנעים שההשפעה היהודית היא אחת הבעיות הקשות בארה"ב. אפשר להבין אותם. כאשר נחשפים לעמדה הרווחת יותר, הרבה יותר, שישראל וידידיה בארה"ב גוררים את ארה"ב למלחמות מיותרות, אז גם יהודים הולכים צעד קדימה ומפנים את האצבע המאשימה כלפי יהודים תומכי ישראל. זו אנטישמיות של ללכת עם ולהרגיש בלי. כרגע הם בקרב יהודי ארה"ב. אבל התהליכים כבר ידועים. מיעוט עוין במערכה הראשונה הוא עמדה דומיננטית במערכה השלישית.
גם עבדכם הנאמן רוצה להאמין שמדובר בגל חולף. אבל כמי שעוסק בגל הזה כבר למעלה משני עשורים, הגל הזה לא חולף. הוא מתגבר. מה שהתגלה בוועידת דרבן ב-2001, גל שנאה חסר תקדים לישראל, על ידי שורה של NGO’s, התפתח עם השנים לגל הרבה יותר מפחיד ומאיים. יש לנו הרבה מאוד טענות מצוינות לממשלה הנוכחית, בראשות נתניהו, שעשתה כל מאמץ כדי להחמיר את המצב. אבל צריך גם להודות ששום דבר לא קרה עם חילופי הממשלה. מדובר בתהליכים עמוקים שנמשכים כבר עשרות שנים.
מעולם לא הייתה כלא
יש הרבה סיבות למפולת המדינית של ישראל, ולעובדה שיותר ויותר צעירים במערב לא מוכנים אפילו להקשיב לטענות שמפריכות את העלילות נגד ישראל. זה לא מעניין אותם. העוינות לישראל היא כמעט אוטומטית. משום שזה ה"צייטגייסט" עכשיו. זו רוח התקופה.
ומהי רוח התקופה? מדובר בהזדהות אוטומטית עם החלשים באשר הם חלשים. הפלסטינים נחשבים לחלשים, ללא לבנים, לעולם שלישי, לכבושים ולמדוכאים. ישראל נתפסת כחזקה, כמערבית, ככובשת, כמדכאת, כקולוניאליסטית וכלבנה. ולכן, כמעט כל זוועה שמעוללים החלשים נגד החזקים, גם אם היא ברוטלית, מינית, רצחנית ואכזרית – זוכה למשהו שבין הבנה להצדקה. פרופ' איאן לוסטיק, מאוניברסיטת פנסילבניה, היה הראשון שטען, ימים בודדים לאחר 7 באוקטובר, ש"כל אחד יודע עד כמה ברוטלי יכול להיות מי שנמלט מהכלא". טא-נהסי קואטס, סופר ועיתונאי, הצהיר ש"אם הייתי גדל בעזה, לא יודע אם היה לי כוח שלא להצטרף למתקפת 7 באוקטובר". הוא גם נימק: משום ש"עזה היא בית כלא ענק ופתוח". והסבר מפורט יותר העניק פיטר ביינרט, מחשובי האנטי-ציונים בארה"ב. בספרו האחרון על המלחמה בעזה הוא כתב ש"ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופים בהאיטי שנאבקה על עצמאותה ב-1804, או לטבח שביצעו האינדיאנים במתיישבים הלבנים בפורט מימס (מיסיסיפי, אלבמה) ב-1813, או לטבח לארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול".
כל הטענות הללו הן למעשה מצעד ההבלים של אינטלקטואלים שירדו מהפסים. משום שראשית – מדובר בשקרים. רצועת עזה לא הייתה בית כלא. הרי במהלך שני העשורים האחרונים קיבל חמאס עוד ועוד הצעות, מהקוורטט, מהאיחוד האירופי, להפסיק את הסגר תמורת פירוז הרצועה. הם תמיד אמרו לא. ובכל מקרה, הרצועה הייתה בפריחה לפני 7 באוקטובר. זה לא היה כלא. וחשוב מכך – וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, חמאס לא שייך למחלקת המדוכאים וישראל היא לא המדכאת.
אז מה עושים? יוצרים פרויקט השפעה אדיר שהופך את הקערה על ידי הצגת האמת. רק האמת. אלה לא חלשים מול חזקים. בדיוק להפך. ציר הרשע והג'יהאד הוא המסוכן והוא החזק. הוא הורס כל חלקת אדמה שהוא מופיע בה. בעשור האחרון נרצחו באפריקה 166,000 בני אדם על ידי הג'יהאד. לא כולל סודן. זה לא היה מאבק בכיבוש ולא בדיכוי. זה היה הדיכוי במלוא אכזריותו. מדובר בחלק ממאבק הרבה יותר רחב, שמנוהל על ידי קולוניאליזם איסלאמיסטי חובק עולם, מאל-קאעידה ועד דאעש, מבוקו חראם ועד חמאס. מי שמזדהה עם חמאס מזדהה עם מפלצת אימפריאליסטית. המכנה המשותף של רוב או כל תנועות הג'יהאד הוא האחים המוסלמים. והם פועלים בדרך אחת בניגריה וברצועת עזה ובדרך אחרת בתוככי מדינות המערב. רוב מדינות ערב מכירות את הסכנה והן הוציאו את תנועות האחים אל מחוץ לחוק. אבל במערב, דווקא במערב, פועלת זרוע הולכת ומתחזקת של אותם אחים מוסלמים.
נכון, יש אנטישמיות. יש תעשיית שקרים. אבל נדמה שההנחה השקרית שעומדת בבסיס העוינות לישראל היא שמדובר בעימות שבין מדכאים למדוכאים. ולפעמים נדמה שיש בישראל מי שעושה מאמץ מיוחד כדי לחזק את הפרדיגמה הזאת. למשל, אלימות יהודים ביהודה ושומרון. התוכנית האחרונה של "60 דקות", מהתוכניות היוקרתיות והחשובות בארה"ב, תוכנית שכמוה שודרו גם בישראל, עסקה בהתעללות מתנחלים בפלסטינים, כאשר הצבא עומד מנגד, ולפעמים אפילו תומך. נכון שהיה ניסיון להראות גם את הפנים היפות, מתנחלים שיוצאים נגד הפורעים, ועדיין הנזק לישראל שעושים הפורעים היהודים בגדה הוא עצום.
דבר אחד חייב להיות ברור. כל עוד חמאס נחשב לגוף שמורד נגד דיכוי – הסיכויים לשנות משהו שואפים לאפס. וכל עוד לא ישקיעו ישראל ודורשי האמת מאמץ אדיר בחשיפת העובדה שישראל נלחמת במפלצת גלובלית, רצחנית, אימפריאליסטית, שראשיה אומרים שהם רוצים להגיע לכל נקודה במערב – המאבק על מעמדה של ישראל צפוי לכישלון.
מה בדיוק "נחשף"
סהדי במרומים שאני מחבב את יוסף חדאד. פה ושם, בשיחות בינינו, אמרתי לו שהניסיון לצייר את ישראל כמושלמת הוא לא אמין. הוא בומרנג. הוא הופך את הדובר לתועמלן ולא לפטריוט שמגן על המדינה. נדמה ששורת ההתבטאויות של חדאד ש"נחשפות" עכשיו מבהירות שדווקא היה לו חוט שדרה. כן, הוא תמך, לפני 7 באוקטובר, בעמותה שסייעה לילדים ברצועת עזה להגיע לבתי חולים. לפי חלק מהדיווחים, "נחשף שחדאד...". "נחשף"? מה נחשף? שהוא היה בעד התנהגות אנושית? מה כאן הפשע? הוא גם הביע בעבר עמדה בעד מדינה פלסטינית. זה היה לפני חמש שנים. סליחה?! היכן בדיוק הבעיה? גם נתניהו היה, שוב ושוב, בעד מדינה פלסטינית. לא רק בהסכם שנחתם לפני שנה. הוא הרי היה הסנגור הגדול של חזון השלום של טראמפ, שעיקרו היה הקמת מדינה פלסטינית. אז מה בדיוק הטענות נגד חדאד?
חדאד לא לבד. גם נאיל זועבי, שהיה מזוהה בעבר עם הליכוד, עושה עבודה מצוינת. שניהם, כל אחד בדרכו, הוכיחו לי בעבר שהם לא לבד. הם מייצגים חלק לא שולי בקרב ערביי ישראל, שרואים מה קורה במדינות השכנות ויודעים שמזלם שפר עליהם. לא שהכל בישראל נפלא. אבל נדמה שמדיניות חכמה יותר הייתה מגייסת הרבה יותר ערבים מקרבנו להגנה על ישראל. לטובתם ולטובתנו. חדאד הישן עשה את זה מצוין. הוא יוכל לעשות את זה גם כפוליטיקאי. בתנאי שיהיה נאמן למה שהוא היה עד לפני שנכנס לפוליטיקה.
