פרופסור מנואל טרכטנברג, מספר 114 ברשימת איזנקוט, לימד אותי השבוע שאזהרות מפני מה שעלול לקרות הן בזבוז זמן: אנשים מסרבים להפנים. לכן אין טעם לחזור ולומר להם שאם לאחר הבחירות לא יהיה כאן תיקון יסגרו עלינו מבחוץ ומבפנים: סנקציות כלכליות, מדיניות ומשפטיות ייקשו עלינו מבחוץ, עזיבת אנשים והון תקשה מבפנים. התהליך לא ימתין להחלטות של ממשלת נתניהו הבאה: די יהיה בעצם קיומה, בעצם כינונה.
אין תועלת באזהרה מפני העתיד מפני שההווה מוליך שולל: הוא משדר נורמליות. אנחנו משתמשים במילה "מטורף" בכל משפט שני אבל נמנעים מלהסתכל לטירוף בעיניים. לא היה שום דבר נורמלי במה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות – לא בהפיכה המשטרית, לא במחדל ה-7 באוקטובר, לא בגדה, לא בפשיעה, לא בחינוך, לא בתחבורה, לא בפוליטיקה. קבוצה גדולה בחברה הישראלית חושבת כמוני. היא תצביע בעד גוש השינוי או בעד המפלגות הערביות. קבוצה גדולה אחרת חושבת שהכל בסדר, ואם יש משהו לא בסדר לא הממשלה אשמה בו. היא תצביע בעד גוש נתניהו.
הקבוצה השלישית מאתגרת: בעיניה המצב נורמלי עם כוכבית. בני גנץ חושב כך; הרצוג חושב כך; חלק גדול מהכתבים הפוליטיים חושבים כך. באמת, הם אומרים, לא יפה שנתניהו מזייף פרוטוקולים. אבל פרוטוקולים זוייפו בעבר. באמת, לא יפה שהאיש הקרוב ביותר לראש הממשלה עובד בסתר עבור מדינה זרה, עויינת, לא יפה שהוא משקר בעדותו במשטרה. אבל הוא אחד מהחבר'ה - כייף לרקוד אתו טנגו. מאוד מסוכן לעלות על מטוס שהטייס שלו הוא טרוריסט, אבל קרה לנו נס, ועכשיו בואו נתעסק בעיקר - מה הטיסה הכי זולה לדובאי. איתמר בן-גביר מחלק לילדים חבלי תלייה זה נורמלי; מלחמת נצח זה נורמלי; סמוטריץ' מפעיל מליציות בגדה זה נורמלי; טלי גוטליב נורמלית.
חדשות 12 שידרו השבוע סדרה על מערכות בחירות בעבר. עמיתנו יאיר שרקי, עיתונאי נבון, ראיין והגיש. ההנחה המובלעת בסדרה הייתה שהכל כבר היה, ההתחייבויות שהופרו, הרטוריקה המתלהמת, היומרות שקרסו. מה שהיה הוא שיהיה. כל-כך קל, כל-כך מוטעה.
אשליית הנורמליות מסוכנת: היא ההסבר המדוייק ביותר, התמציתי ביותר, למחדל ה-7 באוקטובר. חטאו בה ראשי זרועות הביטחון; חטא בה נתניהו. בעוד 11 יום יעמדו מיליוני ישראלים בפני דילמה דומה. לפני שיחליטו האם ואיך יצביעו אני מציע שישאלו את עצמם שתי שאלות: האם מה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות, בחוזה בינם לבין המדינה, היה נורמלי? האם זאת הנורמליות שהם רוצים לחיות בה בארבע השנים הבאות?
לחלץ את נתניהו
ביום שני נחשף ב"ידיעות אחרונות", בטור שכתבתי, סיפור הקשר שנוצר לאורך שנה בין מטה משפחות החטופים לכרים ח'אן, התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. במשך שנה התנהלו מגעים אינטנסיביים, תחילה בביקור בישראל, אחר כך בעשרות פגישות בהולנד, ולאורך כל הדרך במאות ווטסאפים. הרעיון נולד במטה המשפחות בתל-אביב: נתפור עסקה שתיתן לכל אחד מהמעורבים משהו שמאוד חשוב לו – למשפחות ולחברה הישראלית היא תיתן שחרור של כל החטופים; לנתניהו ביטול צו מעצר בינלאומי נגדו; לחמאס הפסקת המלחמה; לתובע בהאג הישג שיבטיח לו תהילת עולם ופרס נובל לשלום.
למחרת הפרסום בעיתון, בריאיון בערוץ 14, שאל ינון מגל את נתניהו אם הדיווח נכון. "אני לא מתייחס", השיב נתניהו. הוא ידע למה.
הסיפור מרתק, מאוד ישראלי. יש בו יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה, פרנויה, אובדן משילות. הוא יופיע כאן בשתי גרסאות סותרות. בעידן נתניהו המופלא, שתיהן יכולות להיות נכונות.
מן הראוי להזכיר לקורא את נקודת ההתחלה: אוקטובר 2023; 251 גברים, נשים וילדים חטופים בעזה, 209 מהם חיים. הממשלה לא כוללת את החזרת החטופים במטרות המלחמה. אל מטה המשפחות, שקם ביוזמה מלמטה, מתוך השכול והכישלון, נתניהו מתייחס בתערובת של טינה וחשש. הוא רואה בפעילות המטה מזימה קפלניסטית להוריד אותו מכיסאו. עם זאת, הוא יודע שידיו כבולות, שישלם מחיר ציבורי כבד אם יסתער על המשפחות בראש חוצות. שליחיו פועלים כדי לסכסך בין המשפחות ולהבאיש את ריח הנציגות שלהן. החשדנות הדדית. גם הטינה.
ראוי או לא ראוי. כרים ח'אן
(בית המשפט הבינלאומי בהאג)
השבוע – כמה אירוני – חגג נתניהו שנה להסכם שסיים את סאגת החטופים. טראמפ כפה עליו באוקטובר אשתקד הסכם, שלא היה שונה מהותית מההסכם שהיה מונח על השולחן ביולי 2024. שנה ורבע הלכה לאיבוד; חטופים נהרגו ונרצחו; אחרים עונו במנהרות וחזרו פצועי נפש. המנוולים היו חמאס, אבל ידי נתניהו והקבינט שלו לא היו נקיות. אין לו סיבה לחגוג.
אל המציאות הכואבת, המורכבת, בתחילת המלחמה נכנסו שני בתי הדין הבינלאומיים בהאג. בבית דין אחד מאשימה ממשלת דרום-אפריקה את ישראל בג'נוסייד, השמדת עם. בבית הדין האחר, הפלילי, נפתחת חקירה נגד נתניהו ושר הביטחון גלנט בחשד לפשעי מלחמה. שתי התביעות נישאות על גל של תמיכה עממית באירופה ובאמריקה. נתניהו יודע שאם יוצא נגדו צו מעצר הוא לא יוכל לבקר ברוב מדינות העולם. אינטרס לאומי מתערבב באינטרס אישי. הוא מחפש דרך לחלץ את עצמו.
הייתה דרך פשוטה, קלה, לפתור את הבעיה: למנות ועדת חקירה. הוועדה הייתה מייתרת את האג. נתניהו העדיף את הדרך המסובכת.
על האווירה יעיד ציטוט מישיבה של הוועד המנהל של מטה המשפחות, בחודשים האחרונים של 2024. הוועד נדרש להחליט אם להקצות עוד כסף לטיסות לבית הדין בהאג. מנכ"ל המטה התנגד בתוקף. אחד החברים, מבכירי המשק, ביקש את רשות הדיבור: "ברור שבין טובת המדינה לטובתו האישית נתניהו יעדיף את טובתו האישית", אמר, "אבל אם נדאג שטובת המדינה תעלה בקנה אחד עם טובתו האישית הוא ייתן עבודה". התקציב אושר.
ארבעה סעיפים
בחזרה לאוקטובר 2023, החודש הראשון למלחמה. מטה המשפחות פונה למשרד ראש הממשלה, בבקשה לאפשר לו להזמין לביקור בארץ את כרים ח'אן, התובע בבית הדין הבינלאומי. למרות שממשלת ישראל לא מכירה בבית הדין ולמרות שח'אן, בריטי ממוצא פקיסטני, נתפס בממשלה כאוהד הפלסטינים ושונא ישראל, משרד ראש הממשלה מאשר את הבקשה.
ח'אן הגיע בסוף נובמבר, חודש וחצי לאחר הטבח. בתחילת דצמבר ביקר בכפר עזה, בבארי ובאתר הנובה. בתל-אביב נפגש עם משפחות החטופים. בסיום הביקור הוא הבטיח לנציגי המשפחות שיעשה כל מה שיוכל כדי להחזיר את יקיריהן. "הוא היה קשוב ואמפתי", אמרו לתקשורת.
חליפת הווטסאפים בין ח'אן לאנשי מטה המשפחות מחזיקה מאות מסרונים ארוכים, לבנים מצד השולח, ירוקים מצד המשיב. השפה חברית, מחבקת, כמו שנוהגים במאבק משותף. הישראלים מציעים לח'אן לשמוע עוד ועוד עדויות של שורדי טבח. העדויות יעשירו את תיק החקירה שלו נגד חמאס. הוא מסכים. העדים טסים להאג ומתקבלים בחום. ח'אן גם מייעץ לישראלים איך להיאבק משפטית בחמאס. הוא מכיר את הארגון משום שמשרד עורכי דין צרפתי, שמייצג את חמאס, פועל בהאג.
עורך הדין ד"ר רועי שיינדורף הוא אחד המומחים הגדולים בישראל למשפט בינלאומי. באותה תקופה הוא כותב מאמר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שמפליג בשבחם של כרים ח'אן ושני עוזריו. "כרים ח'אן איננו אויב של מדינת ישראל", כתב. "הוא איש רציני, משפטן בכיר ומנוסה. כך גם היועצים המיוחדים שמינה לטפל בתיק הישראלי-פלסטיני, אנדרו קיילי הבריטי וברנדה הוליס האמריקאית". שיינדורף הציע שישראל תתחייב בפני בית הדין שתחקור את הטענות נגדה בעצמה. הוא עוצר כפסע לפני המלצה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
הקורא נתניהו התרשם. ביוני הוא מינה את שיינדורף לייצג אותו במגעים עם בית הדין. אין לו אמון בפרקליטות המדינה, שמייצגת אותו במקביל, וגם בעורך הדין שלו אין לו אמון מלא. הוא ממנה בנוסף לשיינדורף עורך דין צרפתי, ידיד אישי שלו, על תקן של יועץ. המינויים מלמדים שנתניהו, למרות שלא היה לו שמץ אמון בבית הדין, למרות שהניח מראש שהכל תפור, הכל נגדו, חיפש בכל הכוח דרך להיחלץ.
גם דרך מטה המשפחות. נתניהו יודע על פעילות המטה. הוא מעורב בה ומשפיע עליה. גם המוסד מעורב. לדברי שניים מהאנשים ששוחחתי איתם, בסביבת ראש הממשלה צצים רעיונות יצירתיים להפעלת לחץ על התובע ועל השופטים. התובעת הקודמת, פטו בנסודה מגמביה, סיפרה שראש המוסד יוסי כהן איים עליה אישית. אנדרו קיילי, העוזר הבריטי שהתפטר, טען שהמוסד מצא דרך לאיים עליו. האם ייתכן שבדו את האיומים מליבם? הכל ייתכן.
בין אוקטובר 2023 למאי 2024, בהוראת נתניהו, המדינה ניהלה שיחות חשאיות עם בית הדין, למרות שהצהירה פומבית שאיננה מכירה בו. ב-20 במאי הגיש התובע בקשה רשמית לשופטים להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט. מאותו יום הפסיקו נציגי משרד המשפטים את המגעים, אבל הניסיונות נמשכו, בדרכים אחרות.
ב-24 בנובמבר 2024 משגר התובע כרים ח'אן לאיש הקשר שלו במטה החטופים ווטסאפ שבו הוא מפרט את סעיפי עסקת החבילה שגיבש. ההצעה כוללת ארבעה סעיפים: סיום המלחמה; שחרור כל החטופים; מינוי שופט חוקר לבדיקת פשעי מלחמה (סוכם עם ח'אן שהשופט יהיה אשר קולה, השופט בדימוס שיריב לוין קידם לתפקיד נציב התלונות על השופטים. מינוי קולה אמור היה להרגיע את החששות בצה"ל מצווי מעצר נגד קצינים וחיילים); ואחרון-אחרון, התחייבות של ישראל לשתף פעולה עם בית הדין. בתמורה יפעל ח'אן כדי לשכנע את השופטים לבטל את הצווים. זה אפשרי אם מתברר שהחשוד פעל למען השלום (צווים הוצאו גם נגד סינוואר, הנייה ודף. במסגרת העסקה גם הם היו אמורים לקבל פטור אבל עד נובמבר שלושתם חוסלו).
נציגי חמאס בהאג התמקדו בשלב הזה בשתי דרישות לוחצות: קודם כל, הפסקת המלחמה; במישור אחר, מחיקת הטענות של ישראל על הטרדה מינית של חטופות. היה מאוד חשוב להם שרוצחי חמאס לא יואשמו בהטרדות מיניות.
ההצעה של ח'אן הגיעה מאוחר מדי. בנובמבר 2024 טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות. בתקופת החפיפה, ימי הדמדומים של ממשל ביידן, נתניהו ודרמר ניהלו משא ומתן אינטנסיבי עם טראמפ, וויטקוף וקושנר. במטה החטופים השתכנעו שטראמפ הבטיח לנתניהו שיטיל סנקציות על התובע והשופטים ויפרק את בית הדין (הוא לא עשה זאת, אבל השבוע הוא שב ואיים שכך יעשה). נתניהו איבד עניין. גם ח'אן איבד עניין – עובדת בבית הדין האשימה אותו בהטרדה מינית קשה, על סף אונס. ח'אן היה משוכנע שהמוסד עומד מאחורי התלונה. עד היום לא נמצא לכך אימות; הדחתו של התובע התקבלה בחגיגת ניצחון בישראל, אבל צווי המעצר נשארו בעינם.
"טעיתי במה שכתבתי על התובע ועל עוזריו", אמר לי רועי שיינדורף השבוע. "הוא התגלה לי כאדם לא ראוי, פעם אחת בגלל עבירות המין ופעם שנייה בגלל ההתנהגות שלו לאחר שנחשף בקלונו. במקום לקחת אחריות ולהתפטר, התעקש להמשיך".
שיינדורף לא שייך לכת עורכי הדין שהתקבצה סביב נתניהו. הוא לקח את התיק מסיבות מקצועיות ולאומיות. יש לו גרסה משלו לשלל הפעולות שנעשו בהאג. "היחסים שנוצרו בין מטה החטופים לתובע היו מקור לצרות", אמר. "ח'אן רצה להראות לעולם שהוא מאוזן – ואין מאוזן במצבים כאלה. הכוונות שלהם היו טובות, הם עזרו לו לייצר את התיק נגד חמאס. אבל לא הייתה שום תועלת בתיק נגד חמאס – ראשי הארגון לא התרגשו מצווי המעצר שהוטלו עליהם. את שחרור החטופים זה לא קידם".
שיינדורף נזהר מלדבר בשם הלקוח שלו, נתניהו. הוא הכיר את הפעילות של מטה המשפחות, לפעמים גם שאב מאנשי המטה אינפורמציה, אבל אם הייתה מעורבות של נתניהו במאמצים של מטה החטופים, הוא לא ידע עליה.
שאלתי אותו על העסקה בת ארבעת הסעיפים שהציע ח'אן. "זאת פנטזיה", אמר. "לא היה סיכוי שזה יקרה". ייתכן שהוא צודק. בינתיים צווי המעצר תקפים בהאג וכנף ציון תקוע בעובדה. נתניהו יכול לטוס רק לאמריקה. גם גלנט, אבל לא בטוח שכדאי לו לנחות בניו-יורק. יש שם ראש עיר שמשתוקק להניח עליו אזיקים.
הוא רצה לישון
נתניהו מצא ברונן בר יריב עיקש. הוא לא רץ לשום תפקיד; הוא לא מבקש מהממשלה דבר. אין דרך לקנות אותו; אין דרך לאיים עליו. בר לקח בשתי ידיים את התפקיד שאחרים חוששים לקחת: לצייר את נתניהו כראש ממשלה שכשירותו מפוקפקת. תביעת הדיבה שהגיש השבוע מתמודדת עם הדימוי שנתניהו מטפח עשרות שנים. לא מר ביטחון, לא אבי האומה, לא גיבור מלחמה, רק איש בשלהי הקריירה שלו, שדורש שלא יפריעו לו לישון.
נתחיל דווקא בטעות המשעשעת שעושה בר בפרשת הטלפון. נתניהו סירב למסור לשב"כ את מספר הטלפון הנייד שלו, סיפר בר. נתניהו קפץ מייד על ההזדמנות: האם יעלה על הדעת שראש השב"כ לא העיר אותו בלילה כי לא היה לו מספר טלפון? הוא מוקף במאבטחי שב"כ שחמושים בטלפונים. מה הוא מקשקש?
נתניהו, בניגוד לכל קודמיו, לא רצה שיעירו אותו. זאת הייתה המדיניות; זה היה המסר; הוא גילם בתוכו הרבה יותר מקושי להירדם לאחר שיחת טלפון. היה כאן בוז בסיסי לשיקול דעתם של ראשי זרועות הביטחון; הייתה גם יוהרה של מי שיודע הכל; בעיקר, היה חוסר עניין. זה מה ששנים רבות מדי בתפקיד מעוללות לאדם. גם כשמעירים אותו אי-אפשר להעיר אותו.
הפרוטוקולים לא תמיד מלמדים על מה שקורה באמת. לפעמים משתתף נכשל בפליטת פה; לפעמים הוא אומר לא את מה שהוא חושב אלא את מה שהוא חושב שיציג אותו באור חיובי כאשר הפרוטוקול יודלף.
בממשק שבין הקצינים, ראשי הזרועות, לדרג הפוליטי, צצה בעיה נוספת: לא כל מה שהפוליטיקאים אומרים הם רוצים שייעשה. לכן הרמטכ"ל, הרצי הלוי, דרש שוב ושוב שסיכום הישיבה, שנעשה על-ידי ראש הממשלה, ישקף את מה שנאמר בדיון. לכן יש חשיבות גדולה לשאלה באיזה פורום נאמרו הדברים. כאשר בר אומר בדיון בתוך השב"כ שצריך לקדם הסדרה הוא לא משקף את דעתו אלא את ההנחיה שקיבל מהממונה עליו. צריך ללכת למקור, לא לדרג השני.
אולי לא מיותר לחזור על מה שכבר נאמר כאן: ממשלה לא יכולה לקיים ביטחון לאומי בלי ניהול סיכונים, בלי קונספציות. החלופה היא מלחמת נצח. החטא הנורא לא היה בקונספציה אלא בהתמכרות לה. נתניהו הרדים את המערכת. עכשיו הוא מתאונן שלא העירו אותו.
