אצולת-שיר*
"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". כך נאמר בתהילים קטו, טז. חכמי הזוהר שאלו: "מַה זֶּה הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם?" והם במענה עמוק השיבו: "מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ שָׁמַיִם וְיֵשׁ שָׁמַיִם".
אמי נהגה להתבונן בשמים בטרם עלות השחר והייתה כמי שמדברת אליהם מבלי אומר. על חלונה הפונה אל המזרח ביקשה לתלות חוטי דיג שקופים שלאורכם נקשרו אבני חן מלוטשות בשלל גוונים. קרני השמש שהחלו לעלות, פגעו באבנים (שנעו מחמת הרוח הקלילה שנשבה) ומהן עברו להקרין על הקיר שמנגד מחול מטורף של צבעים. ובתוך מחזה מפעים זה, עלו בנפשה אותן שורות שיר נפלאות, ובהן כאלו העוסקות באור ובסודותיו. מעניין לציין כי משך השחר על חוף הים התל-אביבי (ביום הארוך של השנה) אורך כח' דקות. הכוח הַמַּעֲלֶה מַעְלָה את המילים.
עם עלות השחר, נשאו עימם צפרירי הבוקר את ריח הפריחה של העצים שבגינה. שכרון-חושים. המראות הללו שנגלו לעיניה הולידו שירים על יקיריה, בני משפחתה. הנה:
עין טור־מלכא על רקע תמונתו של אורי צבי גרינברג
(יהושבע סמט שינברג)
שיר (ללא כותרת)
נָמָה... לֹא נָמָה... אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר.
מַאֲזִינָה לִדְפִיקָה קַלָּה,
נִבֶּטֶת בְּמִישֶׁהוּ רָכוּן מֵעָלַי
וּכְנַף בִּגְדּוֹ מְרַפְרֶפֶת,
פּוֹתֵחַ אֶת חַלּוֹנִי
וְלֹא מִלָּה לְהֵאָמֵר.
רוֹאָה אֶת בְּנִי דָּוִד,
קְרָאתִיו עַל-שֵׁם אָבִי
דָּוִד.
חוֹשֵׂף עוֹלָם מֵעֵבֶר לַזְּגוּגִי
אֶל נוֹף הַשָּׁמַיִם,
הָרוּחַ עַל-פּנֵי שְׁחָקִים
כָּרוּחַ עַל-פְּנֵי הַמַּיִם.
אֲנִי צוֹפָה רְאוֹת
אִם עָלָה הַשַּׁחַר,
אִם אוֹר נֶאֱצָל.
לַחֲזוֹת בִּרְקִיעַ עֲרָבוֹת
הֵחָשְׂפוּת חוּג הַתְּכֵלֶת,
נֹגַהּ הַשַּׁחֲרִית.
הָיִיתָ אָצוּל אוֹר, אָבִי.
בַּדּוּמִיָּה הָאֱלֹהִית
אֵינִי בָּדָד.
שנתיים עברו מעת לכתה. באחד מספריה הראשונים 'שירת הבארות' (נכלל ב'שׁוּבִי נַפְשִׁי לִתְכֶלְתֵּךְ' אסיף שירים, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 108) נכלל שיר אותו כתבה מבעד לעיניו של בנה.
הַבֵּן לָאֵם אַחֲרֵי הֵאָסְפָהּ
אִמִּי,
שֶׁרָחַצְתְּ אֶת שְׂעַר רֹאשִׁי וְאֶת רַגְלַי
בִּהְיוֹתִי יֶלֶד,
וַאֲשֶׁר בִּבְדִידוּת מְמָרֶקֶת הָיִית אֶת אַהֲבָתֵךְ,
וַאֲפִלּוּ כַּעְסֵךְ הָיָה בִּתְחוּם-כַּעַס-הַלֵּב;
שֶׁכָּל הַנִּימִין הוֹבִילוּ תָמִיד אֶל לִבֵּךְ —
חִטַּת הַזָּהָב מִמֶּנּוּ עָלְתָה – –
עַתָּה לִבֵּךְ עָשׂוּי בְּתוֹךְ לִבִּי הַכּוֹאֵב,
שְׂעָרֵךְ שָׁזוּר בִּשְׂעָרִי
עֵינַיִךְ תָּמִיד בֶּחָלָל מוּל עֵינַי תִּדֹּדְנָה.
וּבָעֲרָפֶל הַמַּר שֶׁל מְחוֹזוֹת-נֵכָר
לָעַד תִּתְעַלַּמְנָה – –
בְּחַסְדֵּךְ חִסַּדְתִּנִי.
לִבְלוּבִית אַתְּ בְּזִכְרוֹן-דָּמִי
כִּבְעֵת שֶׁהֵינַקְתִּנִי.
בשיר אחר בספרה 'שַׁעַר חֲרִיסִית' ('שׁוּבִי נַפְשִׁי לִתְכֶלְתֵּךְ' אסיף שירים, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 39 ) כתבה:
מַטְבִּיעָה הָיִיתִי אֶת פָּנַי
בִּשְׂעַר רֹאשְׁךָ הָרַךְ
וְנוֹשֶׁמֶת עֲמֻקּוֹת
נִיחוֹחַ לְלֹא שֵׁם;
כִּי כָל הַנִּיחוֹחוֹת
אֵין לָהֶם שֵׁם בָּעוֹלָם – –
אַךְ יֵשׁ לָהֶם הַנְהָרָה,
וּכְשֶׁהֵם בָּאָדָם, נְגוּהֵי-אֹשֶׁר
הִנָּם.
היא עצמה היטיבה לתאר את שירתה שלה: "...אני רוויה בסמלים העמוקים של הטבע, אותות שהם כוח פועל, לובש צורה ופושט צורה ושב אל עצמו. אני מבקשת את פשר האותות האלה המתגלים — כי הנפש רוצה להיות מדוּבֶבֶת. האש המלחכת את רוח האדם, אינה מכאיבה כי-אם מנַשֵׂאת. הקיום המר והמייסר חולף בכור ההיתוך של ההכרה, בשאיפה לשמר את המידות שנקנו בעמל ובכאב, בין הנהרה והחושך".
לצד מיטתה נמצא דף בכתב-ידה אותו כתבה סמוך לפטירתה, וזו לשונו:
בני, בני שלי הקטן,
כבר אתה קרוב לגיל שבעים.
תן לי את ידך השמאלית
כי כמוני כמוך — ילדֵי יד שמאל אנחנו.
נולדנו עם הירח המאיר בלילה —
למדוני לכתוב ביד ימין. וכך חושי פתוכים ברגשותי.
ביום אתה מקימני ומעמידני וחמימות ממך נושבת..
בחלקו השני של הדף כתבה על נינה האהוב מיכאל:
הילד המביט בעינים,
מיכאל ניני כחול העין,
נִבָּט היישר בעין ושוב מושיט פניו
ומביט עין אל עין. ולא משמיע כל מִלה.
טהור-נפש שלי.
אם כך, אוסיף בלשונה:
בַּ דּ וּ מִ יָּ ה הָ אֱ לֹ הִ י ת
אֵ י נִ י בָּ דָ ד.
* המלה: "אֲצוּלַת" באה מלשון: מֻשְׁפָּעַת. רבי יהודה הלוי כתב: "אֲצוּלַת-הוֹד". ואחריו, ר' אברהם אבן עזרא (בפרשנותו לפסוק כז לפרק כ במשלי): "הנשׁמה אצוּלה מאוֹרוֹ" (מאורו של הקב"ה).
