כבר היו דברים מעולם: ב-1988, 36 שעות לפני הבחירות לכנסת ה-12, נרצחו רחל וייס ז"ל ושלושת ילדיה בפיגוע מזעזע צפונית ליריחו, כשמחבלים השליכו בקבוקי תבערה על אוטובוס שעשה את דרכו לירושלים. ועכשיו, ימים אחדים לפני הבחירות לכנסת ה-26 גוברים הקולות סביב השאלה אם יתקיימו הבחירות במועדן על רקע המתיחות בכל החזיתות סביבנו. הרשו לי להרגיע: דונלד טראמפ, ככל שאני יודע, לא יאפשר לנתניהו ליזום מהלכים שעלולים לסבך גם את ארה"ב בסבב נוסף מול משטר האייתוללות ובגזרות אחרות.
עם זאת, תנסו לדמיין מה יקרה כאן אם נתניהו יישאר בשלטון. קרוב לוודאי שבישיבת הקבינט הראשונה שאחרי הבחירות הוא יביא להחלטת השרים שתי החלטות: הראשונה - שכדור הארץ שטוח; השנייה - שצה"ל חייב להשלים את המלאכה מול איראן, מול עזה, מול לבנון ומול סוריה. רבים מהשרים שימתינו לקבל את המשרדים שלהם יתחרו ביניהם לשבח ולקלס את נתניהו, "גדול המנהיגים בדורנו"-דורם.
אני מציע להירגע. התסריט הזה לא יתרחש משום שנתניהו יסיים את תפקידו אחרי 27 באוקטובר, תוך שהוא משאיר למחליפו מדינה שזקוקה לא לתיקון, אלא לשחרור מצבת של אילוצים, תקלות ותפקוד מתחת לכל רמה סבירה.
עופר וינטר מיילל שנתניהו וחבורתו נוהגים בו כפי שהוא למד מסיפורים על המאפיה. על כך נהוג לומר - ברוך הבא למועדון הנפגעים של מכונת הרעל שמאפיינת את התנהלותו של נתניהו מול יריביו. לוינטר הייתי מציע לפנות לגדעון סער ולהיווכח למה מסוגלים אצל נתניהו לעולל למשפחתו של יריב פוליטי.
אלבר קאמי כותב בספר המסות "משבר האדם", העוסק במלחמת העולם השנייה והנאציזם, שהמשבר בחברה האנושית נובע מהיעדר האפשרות לשכנע את הזולת. "אנו סבורים תמיד שאם נפנה אל אדם בצורה אנושית נוכל לזכות בתגובה אנושית, אבל גילינו שיש אנשים שאי-אפשר לשכנע". בישורת האחרונה של מערכת הבחירות גילינו פעם נוספת את הפן המכוער של אריה דרעי, שבין יתר דברי התועבה שאמר נגע בנטייה המינית של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שבגללה "לא זכינו לסיעתא דשמיא" בסוגיית הפטור מגיוס לבני הישיבות. הלוואי שנגיע ליום שאחרי הבחירות פחות שרוטים.
ביום שלישי שעבר לא נשאר מקום פנוי אחד בהיכל התרבות, שם התקיים האירוע "פצ'ה קוצ'ה" שכלל הופעות של אמנים על פי מתכונת שנלקחה מיפן: כל מופע היה שש דקות ו-40 שניות. זה היה ערב מפעים שעורר בי תקווה שאנחנו חיים בתקופה פורייה ומרגשת בכל תחומי היצירה. אולי דנון ויונתן בלומנפלד, בהברקה מתוכניתם "שירים ורשעים: חטאו בשירה" שרו על רקע תמונות ענק של מאו טסה טונג, סטלין, עלי חמינאי וסדאם חוסיין. בחרתי שורות אחדות שהם הקדישו לסדאם חוסיין: "שחרר אחי, שחרר אחי, עברו הרבה שנים, אנחנו משתנים, מותר לך לחיות, לשמוח לאהוב, שחרר אחי, שחרר עזוב".
ואני לחשתי לעצמי, ואולי גם אנחנו נצא עוד מעט לחופשת שחרור. כל קשר למה שקרה לנו כאן - באחריות החושב כך.
לאונרד כהן, כפי שקראתם בשבוע שעבר, כתב את "ספר הכמיהה" שבו הביא לידי ביטוי את מחשבותיו לאורך שנים. ב-1973, כשהצטרף ליחידות שלחמו בסיני, הוא כתב: "השיטפון מתקרב / הוא מתחיל לגאות / הוא יחצה עמקים / הוא יכה בגגות / הגוף אז יטבע / והנפש תפרח / כתבתי כל זאת / אך דבר לא מוכח".
הלוואי שאצדק.