בבטן הלווייתן // רות מרגלית } אלטנוילנד } 268 עמ'
אין נביא בעירו" אומר ישו בברית החדשה, אך הפסוק מתייחס דווקא לנביאי ישראל, אליהו ואלישע, אשר חוללו ניסים מחוץ לארצם, בעוד מולדתם משוועת לרפואה. ספרה של רות מרגלית 'בבטן הלווייתן', לכאורה נענה לחוקיות הזאת. הספר הוא אסופת מאמרים שחיברה מרגלית בין השנים 2014 עד 2025, לאחר שעשתה עשור בגולה, עיקרם כתבות דיוקן על אישי מפתח בישראל בשנים הללו.
מרגלית מאבחנת נכונה, שעשור זה מסמן את הסחרור הפנימי של הפוליטיקה הישראלית לעבר הפאשיזם. או במילותיה שלה: "הלווייתן שאני מתארת בספר הוא למעשה מנגנון שלטוני הבנוי מנטיות אלה ממש: חשדנות עמוקה ומושרשת, נקמנות ואפילו אלימות", כך כותבת מרגלית בזהירות אופיינית. כל מי שחי פה דקה באזור, יודע שעליית מפלס האלימות הוא דבר בולט ביותר במרחב הציבורי הישראלי. לצערנו, בלי שום "אפילו".
כותרת המשנה של הספר, 'דיוקנאות מחברה במשבר', באה ללמדנו שהאבחון של המקום אינו נעשה באורח ישיר, אלא בעבודה של שכבות, עשור של כתיבה, ומעשה קולאז', בחיבורים שבין סיפורי הפרופיל מינון מגל ועד מנסור עבאס, ממירי רגב ועד סייד קשוע, אשר באמצעותם נתוודע לפני התקופה והחברה.
השיטה הזו מבטיחה מאוד, וכאן המקום להודות באכזבה מסוימת, לעיתים קלה ולעיתים יותר מכך, בעבודת הדיוקן. מרגלית עצמה לעיתים מתקנת את רשמיה, במה שהיא מכנה "אפילוג" לדברים. למשל, היא מודה בכך שהקלה עם מירי רגב. הכותבת מנסה לפטור זאת בכך שהייתה בהיריון בשעת עבודת הפרופיל, ובהיות רגב חמימה בנוסח העממי: "בואי מאמי, תשבי בצל" (כך מצטטת מרגלית בראיון). אלא שהכשל הביקורתי הזה אינו פרי נסיבות או מקריות, לדעת כותב זה.
כאן אנו מגיעים לסוגיית האכסניות שבהן פירסמה מרגלית את הכתבות הללו, מעוזי היוקרה והאליטיזם של השמאל האמריקאי ('הניו-יורקר' ו'הניו-יורק טיימס' מגזין). לכאורה, פסגות של עולם העיתונות הכתובה. אך היעדר היכולת לחדור את מסכת הפוליטיקאית העבה של רגב, קשור בהטיה הפרוגרסיבית, שמתקשה ממהותה לגנות אישה, באשר היא "אותנטית" ו"מצליחה" כמירי רגב (רגב מהווה כישלון מהדהד בכל תפקידי השר שביצעה).
כך למשל, מופיעה פסקה מדהימה למדי בפרופיל של רגב, ובה קריקטורה קטנטנה של נעם סמל, שעימו היא מדברת לצורך הכנת הכתבה: "הוא בן 70, רזה, בעל פנים חלקות וקול רועם של אדם שאוהב לשמוע את עצמו מדבר". תארו לכם לו הייתה רושמת מרגלית את דיוקנה הפיזי של רגב בעיפרון כה מחודד: "בת 61, עיניים בצבע דבש, סובלת ממשקל עודף ומדברת בעילגות של מי שמבקשת להתקבל כבת השכונה". זה כמובן לא יעלה על הדעת, וזאת אף שרגב היא מושא הכתבה ולא סמל. נדמה שלהרף אחד קיבלה מרגלית בבלי דעת את התזה של רגב, בדבר האדונים הלבנים כבעלי הבית של עולם תרבות מדיר, אחרת לא הייתה מוצאת לתארו כך.
טענה זו, לגבי הטיה ווקית לא מודעת, מתאמתת עוד בדיוקן הסופר סייד קשוע כמארטיר מושלם של הציונות. מרגלית למעשה מהדהדת לנו את גרסתו של קשוע לעצמו, תמימה לעובדה כי גם פרסונת הסופר היא סוג של מסכה. דבריו של בעל הטור ערוכים לפי הרטוריקה של הקמפיין (משתעשע אמנם באכזריות עצמית, אבל גם מתקרבן).
אפשר להסכים כי קשוע איש מבריק למדי: "ערבי... שנון", כפי שהוא מאפיין עצמו בפתיחה של הרצאה, אלא שלאורך עמודים על עמודים של כתבה, מרגלית אינה מצליחה לחלץ מעצמה נפרדות מן הסיפור שלו, שום פער בזווית שיאפשר מעשה של בוננות. כך, למשל, בסיפור מוקדם על התקבלותו לפנימייה תיכונית לטיפוח מצוינות בירושלים, הדבר מתואר בנוסח בירוקרטי חמצמץ: "בית הספר התיכון היוקרתי בירושלים, חיפש מועמדים בכפרים ערביים במטרה לגוון את הפרופיל שלו".
שימו לב לטרמינולוגיה שכה זרה לישראל של שנות ה-80, אבל כה קרובה דווקא למוסדות שבהם התחנכה הכותבת, ובאכסניות שבהן היא פועלת. "לגוון את הפרופיל". האם מישהו שמע אי פעם מוסד ישראלי משתמש במינוח הזה? גם כאן, מאמצת הכותבת את העדשה של מושא הדיוקן, שעליו תכתוב מתוך דמעה שמנה בעת עזיבתו את הארץ ותמסגר זאת כאילו צרה הארץ החשוכה על בנה המחונן, בעוד קשוע עזב את הארץ, בין השאר, מכיוון שמצא משרה בקמפוס אמריקאי, וייתכן שלא היה מגיע לשם אלמלא מצאה ישראל בשנותיה היותר-נאורות לטפח את הכישרון והברק של האיש הצעיר מטירה.
ייאמר לזכותה של מרגלית שאלה הם הפרופילים המוקדמים יותר, ולהבדיל משני המקרים הללו, יש דבר מה יותר בוטח ומאוזן בכתבות על מגל ועל עבאס. הכתבה על עבאס אף לימדה אותי מספר פרטים מעניינים שלא ידעתי על אביו ועל נעוריו, ובכלל על החיים של המיעוט הערבי המוסלמי 'בבטן הלווייתן' של המדינה היהודית הריבונית, שבה הם מהווים חשודים מיידיים מעצם זהותם. מרגלית מרחיבה דימוי זה לאורך הספר, כמו לומר גם לנו: אנו, המיעוט שסולד מרעיון העליונות היהודית במרחב, נצטרך כנראה לחיות תחת דגל שכבר אינו שלנו, וזה כואב וחריף ואולי אף נכון. •
